אני קושר לה את העיניים כי היא מתביישת לגעת בעצמה כשאני יושב מולה.
ככה, בחושך, קל לה יותר לפשק רגליים מול הפנים שלי. להחדיר אצבעות. לגעת. ללחוץ.
לצבוט לעצמה פטמה.
אבל זה נע בין מחרמן למשעמם. זה יפה בהתחלה, אבל זה נמשך ונמשך וסיכמנו שלא אתערב.
היתרון בעיניים הקשורות שלה, הוא שאני יכול לעשות מה שאני רוצה.
אז אני מוצא את עצמי מחזיק את הזיקפה של עצמי ביד אחד, ועושה סקרול בטלפון ביד השניה.
נכנס לטינדר. קצת שמאלה קצת ימינה.
מרים מבט אליה. היא בשלה. גונחת קצת. רועדת קצת.
מדי פעם אני אומר לה משהו. תעשי ככה או אחרת. כדי שלא תחשוש שנעלמתי.
אני עונה על מייל זריז של העבודה ושולח הודעה לאיזה חבר.
וכשהיא אומרת שהיא גומרת אני קם אליה
ועושה לעצמי ביד עד שאני גומר לה על החזה והפנים.
היא רועדת ונוגעת בקצות האצבעות בגמירה שעליה.
מהשולחן שמאחורי אני שומע את הטלפון שלי רוטט.