זה היה פעם. לפני הרבה שנים.
הזין שלי היה בתחת שלה בחדר חושך באיזו מסיבה בברלין. טכנו דפק לי באוזניים. הסמים סובבו לי את הראש.
היא היתה יפה ופרועה ופחדתי ממנה פחד מוות.
מה ידעתי מהחיים שלי.
היום היא עם הילדים שלה, עייפה, ליד שולחן בבית קפה. מרוטה מהחיים. מזיעה.
היא רואה אותי. אני רואה אותה.
חיוך קטן. תנודת ראש לשלום. מצביעה על הילדים. תנועה של ״אין מה לעשות״.
היינו פעם בני אדם אחרים.
היינו פעם בני אדם.
אני מבין את המצב שלה. אני במצב דומה.
אין מה לעשות. החיים. הילדים.
אני מסיים את הקפה שלי, מסמן לה ״ביי״ עם חיוך קטן והולך.
אני יושב באוטו במיזוג וחושב על הפעם ההיא במועדון בברלין, איך סובבתי לה את הראש לאחור כדי להסתכל על הפנים שלה כשאני חודר אליה.
איך הכאב היה הופך אותה ליותר יפה. משהו בה היה נפתח מבפנים. ואיך מישהי התקרבה והסתכלה עלינו, ומדי פעם ליטפה לה את הפנים.
זה היה מזמן.
זה עדיין אני. אבל גם לא.
זה כנראה עדיין גם היא. אבל כבר לא.
אני רוצה לשלוח לה הודעה. אבל אני לא.
