הגרון

שקט במשרד. המזגן עובד. אוזניות באוזניים.

אני שומע אותה רוטנת. גונחת.

על המסך אני רואה אותה בחדר האמבטיה שלה. שידור חי. לבושה. ג׳ינס בהיר. גופיה שחורה.

היא מתאפקת.

כבר הרבה זמן.

״בבקשה״, היא אומרת. רגליים משולבות. מדלגת במקום. ״אני חייבת״.

״עוד לא״ אני כותב לה. ולוגם עוד לגימה מהקפה שלי.

״אני לא יכולה יותר״ היא אומרת ואני רואה אותה מתקפלת שומע אותה גונחת.

״סליחה״ היא אומרת, ״סליחה״.

אני יכול לשמוע את השתן פוגע ברצפה. יכול לראות את המכנסיים שלה נעשים כהים, רטובים, נוטפים. אני שומע אותה גונחת בהקלה.

״סליחה. לא יכולתי יותר״ היא אומרת, חצי בוכה.

״אני מרוצה ממך״, אני אומר לה. ״תראי לי הכל״.

היא נעמדת. מחייכת. עושה סיבוב במקום מול המצלמה. מראה לי איך הכל רטוב.

״את יכולה ללכת להתקלח״ אני אומר לה. ומביט בה מתפשטת שניה לפני שאני נכנס לפגישה.