תל אביב היא עיר קטנה במדינה קטנה. לאורך מספיק זמן, כולם מזדיינים עם כולם.
וככה אני פוגש אותה, עשרים שנה אח״כ, ביום הולדת בפארק של חברים של הילדים, כאמא של ילדה מהכיתה.
יותר מעשרים שנה אח״כ ואנחנו מזהים אחד את השניה מהר. תחילה נדים בראש לשלום, מניפים בירה, מחייכים.
אח״כ שלום זריז כזה, קצת נבוך, קצת צוחקים.
אח״כ מדברים.
לא על מה שהיה. לא על מה שיהיה.
סמול טוק.
ובראש אני זוכר אותה כמו אז, מעירה את השותף שלי לדירה עם הרעשים שהיא עושה. אני זוכר את תחושת חוסר המיומנות שלי עם הכל. עם המכות. עם הקשירות. בגיל ההוא סקס היה ספורדי ובדס״מ נדיר עוד יותר. היתה שם איזו שותפות סוד והזיכרון של זה חריג ומיוחד.
לא היתה בי אז הנינוחות להיות מי שאני. לא ידעתי מה נכון. מה לא. שלא חייבים להיות ככה או אחרת והדרך פתוחה לכל כיוון.
הייתי נבוך להשתמש במילים ודבקתי במעשים שהיא הבינה.
המון דברים קרו מאז. אני אותו אדם, אבל אחרת.
״אני זוכר הכל״ אני אומר לה
״זה לא יקרה״ היא אומרת
״לא חשבתי״, אני עונה, ״רק לומר שאני זוכר״
״גם אני״, היא עונה.
״את במקום טוב?״, אני שואל
״כן. אתה יודע. יחסית. אתה?״
״אני עובד על זה״, אני אומר, לוקח שלוק מהבירה ובודק מאצ׳ים באפליקציות.
