המשרד שלה די קרוב למשרד שלי ואני קופץ לשם באמצע היום בלי להודיע.
אני: מזל טוב כפרה
היא: תודה.
אני: איך את חוגגת?
היא: אתה יודע, בעלי. משפחה. רגיל.
אני: אני פה למטה, בואי רגע. הבאתי לך משהו.
היא: מה פה?
אני: פה פה. ברחבה מול המשרד.
היא: אוי, אני רואה אותך מהחלון. דקה יורדת.
אנחנו מתחבקים ברחבה ואני מוביל אותה אחרי לרכב שלי. יום חמים. שמש. המזגן עובד.
היא: אז מה הבאת לי?
אני: <עושה כאילו אני פותח מכנסיים> את זה!
היא: <צוחקת>
אני: את זה.
אני מושיט לה קופסה קטנה. היא פותחת. בפנים יש מצבטי פטמות קטנים, עם משקולת כדורית קטנה ומבריקה.
אני: מזל טוב
היא:
אני: תענדי אותם
היא: מתי?
אני: עכשיו.
היא פותחת את החולצה מולי ברכב ועונדת את המצבטים. אני רואה את המשיכה של המשקולת הקטנה. אני רואה את הכאב הקל על הפנים שלה. כיווץ כזה של הפה והעיניים.
היא: אתה מרוצה?
אני: את לובשת יותר מדי בגדים.
היא: <צוחקת> אפשר להוריד את המצבטים?
אני: לא עכשיו. עוד שעה. לפני שאת חוזרת הביתה.
היא: רואים את זה דרך החולצה.
אני: אני בטוח שתסתדרי.
היא: מתי נזדיין?
אני: מבחינתי אפשר עכשיו.
היא: <צוחקת>
אני: בואי אלי מחר בבוקר, לפני העבודה. אני ער משש ועובד מהבית עד הצהריים.
היא: אבוא.
אני: ותביאי איתך את המצבטים.
היא: ברור.
אני: וגם איזה ביס מעוגת יום ההולדת שלך, לקפה של אחרי.
