הגרון

היא ואני יוצאים כבר
די הרבה בעצם
איפה היא איפה הפוליטיקה
היא עוד בכלל מוצצת.

ומוצצת ומוצצת.

וגם היא.

וגם ההיא וההיא וההיא.

ואיזו משמעות בכלל כבר יש למקום הזה של ״יוצאים״, כשלא יוצאים לשום מקום, אלא רק נכנסים. 

לעוד חור ועוד פתח. 

ולפעמים אני אפילו לא טורח להחליף את הסדין ואחת מוצאת על הכרית שיערות של אחרת. ולאף אחת לא אכפת.

אף אחד מאיתנו לא מזדיין בשביל האחר אלא בשביל עצמו. אני משתמש בה. היא משתמש בי.

זין וחור. סיר ומכסה.

כל אחת שונה וכולן אותה אחת. אני מבלבל בין הסיפורים והשמות שלהן. חלק אני פוגש פעם אחת. חלק יותר.

אני לא זוכר מאיפה היכרנו ומה נאמר.

אני משחיל שאכטה לפני שהן באות ועושה ביד עוד פעם אחרי שהן הולכות.

אנחנו תחנות בדרך. עוצרים לרגע וממשיכים הלאה.

זה מטונף ומחרמן ומתיש.

ולא רואים את הסוף.