אנחנו יושבים לקפה ליד העבודה באיזה בוקר חם. עברו כמה שנים ואנחנו במקומות שונים אבל היה פעם חיבור טוב ותמיד היה כיף לשבת לדבר, אז הנה אנחנו פה. אני מכיר אותה. היא מכירה אותי. היא מספרת על בעלה והילדים ואני מדבר על הילדים והגירושים. על הדירה והחיים החדשים. היא מעלה קצת זכרונות ומדברים על אנשים שהכרנו. קשרים שנעלמו.
היא שותה הפוך ואוכלת בראוני ואני מסתכל עליה.
״מה?״ היא שואלת
״יש לך קצת קצף וקצת שוקולד ליד הפה״
היא מרימה מפית לנגב ואני אומר לה לעצור.
״חכי רגע״ אני אומר.
״אמרנו בלי שטויות״ היא אומרת
״אמרנו בלי לגעת״ אני מתקן.
היא צוחקת ואני מוציא מהתיק שלי ריבוע מקופל של נייר מטבח.
״מה זה?״
״קחי, תנגבי עם זה״ אני מושיט לה.
״מה זה?״ היא לוקחת אליה ויש קצת גועל על הפנים שלה, ״זה לח״.
״תריחי״
היא מריחה. היא מזהה.
״אתה הבאת נייר ספוג בשפיך שלך?״
״תמיד נמרח לך קצף ושוקולד״ אני אומר, ״אני רוצה שתנקי עם זה״.
״די״ היא אומרת, ״אמרנו בלי שטויות״.
״את רטובה עכשיו?״
״כוסאמאשלך״
״נגבי״
״כוסאמאשלך״ היא אומרת שוב ומרימה את הנייר.
