כל האיפור והציפורניים והבגדים גורמים לה להראות כמו ילדה קטנה שמתחפשת לאישה.
אני שולח אותה להסיר הכל. להתקלח. לשטוף את האיפור. את הבושם. לחפוף שיער. אני נותן לה סכין גילוח חד פעמי חדש ומורה לה להוריד הכל.
היא יוצאת. אני מריח אותה ושולח אותה שוב לעוד סיבוב. עוד סבון. עוד שמפו.
היא יוצאת. נקיה. חלקה. רטובה ורועדת קלות.
אני מושיט לה מגבת נקיה חדשה. היא מתייבשת.
אני מתקרב אליה ומריח אותה מקרוב, כמו חיית טרף שמחפשת סימני דם.
״עכשיו את נקיה״ אני אומר לה ומסתכל עליה. ״תסתובבי במקום״. היא מסתובבת.
היא כבר לא נראית כמו ילדה בתחפושת אלא כמו אישה בגילה. צעירה. מתוחה. החיים עדיין לא דרכו עליה לגמרי. גם זה יגיע, אבל לא היום.
״איך את מרגישה?״, אני שואל
״קר לי״ היא עונה.
״את נראית יותר טוב בלי כל השיט הזה עלייך״ אני אומר לה.
״תודה״ היא עונה ויש משהו נבוך במבט שלה. כאילו אף אחד לא מחמיא לה אף פעם.
״כנסי שוב למקלחת״ אני אומר.
״עוד פעם?ֿ״
״לא בדיוק״ אני אומר לה, ״תרדי על הברכיים ותפתחי את הפה״.
העור שלה מבריק ולח. הלשון שלה ורודה ומתוחה החוצה.
״תכניסי את הלשון״ אני אומר כשאני מרגיש את טיפות השתן הראשונות יוצאות ממני בהיסוס.