שש ורבע בבוקר. אני פותח לפטופ במיטה ופותח שיחת וידאו איתה.
אצלי חשוך. אצלה מואר. אני נוגע בעצמי. היא לא רואה אבל יודעת.
היא הולכת לשירותים ומציבה את הטלפון מולה.
״אל תורידי תחתונים״ אני אומר לה.
היא מפשקת רגליים מעל האסלה ומכניסה ידיים. נוגעת בעצמה. אני רואה את הגוף שלה. מתוח. אפשר לראות שקר לה. היא גונחת לאט.
״שחררי״ אני אומר לה ותוך כמה שניות אני רואה את השתן שלה זורם לה על הירך דרך התחתונים. היא נוגעת בזרם. היא מלקקת אצבעות.
"תגמרי״ אני אומר והיא מחזירה ידיים לתחתונים, נוגעת בעצמה, מחדירה, מרטיבה, גומרת. רגל ימין שלה רועדת. אני נוגע בעצמי וגומר לטישו שהכנתי מראש.
״בוקר טוב״ אני אומר לה ושומע אותה צוחקת.
״אני רוצה שתלכי עם התחתונים האלה לעבודה״ אני אומר לה.
״לא״ היא עונה.
״קחי אותם איתך בתיק. אני רוצה תמונה שלהם בפה שלך לפני ארוחת צהריים״. אני עונה.
״לא״ היא עונה.
״הבנתי״ אני עונה ומסיים את השיחה.
אני יודע שהתמונה תגיע.