אנחנו הולכים מהבר אלי הביתה. חמש דקות הליכה.
״בוא נמהר״ היא אומרת, ״חייבת פיפי״.
״בואי נעצור״ אני אומר ומתיישב על ספסל, ״שבי איתי״
״די נו״ היא אומרת ואני מחווה לה לבוא לשבת.
אנחנו ממש מתחת לבית שלי. פחות מדקה מהשירותים.
״בואי״ אני אומר.
לילה ועדיין קריר. אני יכול להרגיש את הספסל הקר דרך המכנסיים.
היא מתיישבת.
״אני חייבת״ היא אומרת
״אני יודע״, אני עונה, ״תעשי״.
״לא בא לי ככה״ היא אומרת, ״בוא למעלה״.
״אין לך מפתח. את יכולה לעשות פה בישיבה על הספסל איתי או בחדר מדרגות״
״אני שונאת אותך״ היא אומרת וקמה. אני רואה אותה נכנסת לחצר של הבנין הצמוד. היא נעלמת בין השיחים לדקה וחוזרת.
״אתה לא מחליט על הכל״ היא אומרת עם טון של ״ניצחתי״ בקול שלה.
״אני לא מתעקש על הכל״ אני מתקן אותה.
״נעלה אליך?״
״לא״, אני אומר.
״נו....״ היא אומרת, ״אל תהיה כזה״.
אני מוציא את המפתח מהכיס ״אני אשב פה עוד קצת. נעים לי כאן. תעלי. תתפשטי. תתקלחי. תחדירי את הפלאג. ותחכי לי בסלון. כפופה קדימה על שולחן האוכל״.
היא מסתכלת עלי. לוקחת את המפתח.
היא תחכה.
אני מסתכל על הטלפון - בודק מה השעה ובזמן שאני נותן לה לחכות אני עושה עוד שאכטה ומפלרטט עם מישהי אחרת באחת האפליקציות.