חברים שיתפו את הסירטון שלה, ואז קרובי משפחה. ופתאום זה הופיע בכל מקום. הסרטון שלה תפס תאוצה ואנשים שואלים אותי אם ראיתי את הסרטון של ההיא שמדברת על הזה וכולם מתרגשים כזה ולחלק מהאנשים אני אומר ״כן, אני מכיר אותה, היה לנו קטע פעם״, ולאנשים ששואלים למה אני והיא חברים בפייסבוק אני אומר שאנחנו מכירים באופן שטחי.
ואני נכנס למייל שלי ומחפש את התמונה האחת שהיא הרשתה לי לשמור, שבה לא רואים את הפנים שלה, אבל רואים גוף ומצבטים וזרע על החזה. ואני זוכר את הגועל הקל שהיה מופיע על הפנים שלה כשהייתי גומר, ואז היתה מתמסרת לזה. והכל מואר באור חזק כי תמיד נפגשנו בצהריים, בזמן הפנוי שבין אשתי (לשעבר) ובעלה (לשעבר), ומחליפים הודעות בחשבונות סודיים שנמחקו.
אני מגיב לסרטון שלה בהודעה פרטית. מחמיא. היא אומרת תודה.
זהו. אני לא מנסה מעבר לזה.
זו היתה התמכרות רעה לשנינו. הלכנו לאיבוד בתוך זה. בתוך העשיה. בתוך ההתפלשות בתחתית. אני נזכר והזין נעמד לי במכנסיים אבל אני יודע שזה לא טוב לי. שאסור לי להכנס לזה שוב. שכל הטוב הזה בגוף הוא גם רעל לנפש. מנהרה שאין לה קצה. הכל היה טוב והכל היה רע.
אז אני לא מנסה מעבר לזה.
ואז היא שואלת ״מה איתך? איך אתה?״.