הדיכאון יבוא אח״כ אבל עכשיו היא בגל כזה של הרס עצמי מהיר. זה קורה אחת לכמה חודשים כבר די הרבה זמן והיא מרגישה בנוח לשלוח לי הודעה כשזה קורה. התרופות, לפעמים היא מפסיקה ואז זה בא. זה תמיד אותו הדבר. פגישה קצרה. אצלי או באוטו או באיזה מקום ציבורי. בהתחלה לא שאלתי. אח״כ הבנתי. דיברנו קצת. אני יודע. זה חרא, וזה לא. זה ניצול, וזה לא. זו בעיה. וזה לא.
״אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?״ היא שואלת.
״כן״
והיא מתחילה לדקלם בלי רגש.
״אני לא זוכרת מה היה שלשום. הכל מבולגן לי בראש. שתיתי מלא. אבל אתמול היו שלושה. אחד שאני מכירה, כמוך, אחד מטינדר שהיה זקן ומסריח ואחד ששילם לי 400 ש״ח בשביל שאמצוץ לו באוטו.״
״תמשיכי״ אני אומר לה ומתקרב אליה. הזין שלי ביד, נוגע בעצמי. היא אפילו לא עירומה. אין צורך.
״מחרמן אותך שאני זונה?״ היא שואלת
״כן״ אני עונה, ״תמשיכי״
״היום היו שניים, חוץ ממך. אחד בבוקר מוקדם, שגמר בשניה שנגעתי בו. ועוד אחד ממש כמה דקות לפני שבאתי. רק התנגבתי. אפילו לא התקלחתי. אני מריחה את השפיך שלו בשיער שלי״
אני נוגע בעצמי.
״אני מגעילה אותך?״
״כן״
״זה מחרמן אותך?״
״כן״
אני מתקרב אליה וגומר, בלי לגעת בה. טיפות זרע ניתזות על הפנים שלה. זולגות על הצוואר. נספגות לה בחולצה. היא לא זזה.
״יש עוד מישהו אחרי?״
״כן״ היא עונה, ״לא רחוק מפה״.
יש על הפנים שלה תחושה של הקלה ויש לה דמעה בזוית העין.
״אני שונאת שאני ככה״ היא אומרת אחרי רגע של שתיקה.
״אני שונא שזה מחרמן אותי״.
״עד הפעם הבאה״
״עד הפעם הבאה״
היא מתנגבת עם גליל נייר מטבח והולכת לגבר הבא.
עד שתגיע הנפילה. עד הסיבוב הבא.