רעשים של שקט

יש לי כמעט 550 צפיות בבלוג, 

ולא העלתי אפילו תמונה אחת של אישה קשורה. 

רק מילים על תקשורת ואז אזהרה מאנסים (לכאורה). 

אז כל הכבוד פה לכולם, 

אתם בעיקר סוטים במוח! 

מגיע לכם תמונה אחרונה של המנומרת.

מחר קמים מוקדם בבוקר לטייל בנחל תבור! 

הידד!! 

מי שמכיר מכיר

מצאתי מאמר מעניין, הנה הקישור אליו 

השתמשתי בבינה מלאכותית לתרגם את עיקרי המאמר, אבל בדקתי את תרגום. 

מרגיש קצת אשמה להשתמש בבינה מלאכותית, אבל יש לי דברים לעשות היום, כמו לחגוג את יום ההולדת של הבן שלי, אז זה מקצר את העבודה. 

מדוע תקשורת טובה ב-BDSM קשה יותר ממה שאנחנו חושבים

כולנו מכירים את המנטרה: "תקשורת היא המפתח". בקהילת ה-BDSM, אנו שמים דגש עצום על הסכמה, ניהול משא ומתן (Negotiation) ודיבור על הצרכים שלנו. אך למרות זאת, רבים מאיתנו מוצאים את עצמם במצבים שבהם התקשורת קורסת, או שאנחנו לא מצליחים לבטא את מה שאנחנו באמת מרגישים.

המאמר בוחן מדוע זה קורה ומהם המחסומים הפסיכולוגיים והחברתיים שעומדים בדרכנו.

1. המיתוס של "הידיעה מה אנחנו רוצים"

אנחנו מניחים שתקשורת היא פשוט העברת מידע מאדם א' לאדם ב'. אבל כדי להעביר מידע, אנחנו צריכים קודם כל לדעת מה המידע הזה. ב-BDSM, לעיתים קרובות אנחנו לא באמת יודעים מה אנחנו רוצים או איפה עוברים הגבולות שלנו עד שאנחנו נמצאים בתוך החוויה עצמה. הציפייה שנוכל לנסח הכל מראש ב"צ'ק ליסט" היא לא תמיד ריאלית.

2. הלחץ להיות "פרטנר טוב"

קיימת דינמיקה חזקה של רצון לרצות (Pleasing). סאבמיסיביים (מובילים) עשויים לחשוש שאם הם יגידו "לא" או יבקשו להפסיק, הם "יהרסו את האווירה" או יאכזבו את הדומיננטי (המוביל). מנגד, דומיננטיים עשויים לחשוש שאם הם ישאלו יותר מדי שאלות, הם ייראו חסרי ביטחון או יפגעו ב"זרימה" של הסצנה. הלחץ הזה גורם לנו לשתוק במקום לדבר.

3. שפת הגוף מול מילים

בשיבארי (קשירות יפניות) וב-BDSM בכלל, חלק גדול מהתקשורת הוא לא מילולי. אנחנו מסתמכים על נשימות, מתח שרירים ומבטים. הבעיה מתחילה כשיש פער בין מה שהגוף משדר לבין מה שהפה אומר (או לא אומר). המאמר מדגיש שתקשורת טובה דורשת מאיתנו ללמוד "לקרוא" את הפרטנר, אך גם לא להניח שאנחנו יודעים הכל מבלי לאמת זאת מילולית.

4. הפגיעות שבתקשורת

לדבר על פנטזיות, פחדים או גבולות דורש חשיפה רגשית עצומה. עבור רבים, קל יותר "לעשות" מאשר "לדבר על זה". המילים הופכות את החוויה לממשית ומוחשית, וזה יכול להיות מפחיד.

5. השפעת ה"סצנה" (The High)

במהלך פעילות BDSM, המוח משחרר קוקטייל של הורמונים (אנדורפינים, דופמין). מצב זה, המכונה לעיתים "Subspace" או "Top space", משבש את היכולת הקוגניטיבית שלנו לעבד שפה ולבצע החלטות רציונליות. קשה מאוד לנהל תקשורת מורכבת כשהמוח נמצא ב"עננים".

אז איך משפרים את זה?

תקשורת מתמשכת: אל תסתפקו רק בשיחה לפני הסצנה. תקשורת צריכה לקרות גם תוך כדי (במידת האפשר) ובעיקר אחרי (Aftercare ו-Debriefing).

נורמליזציה של "עצירה": צרו סביבה שבה עצירה של הסצנה או שינוי כיוון הם לא כישלון, אלא חלק טבעי ובריא מהתהליך.

בניית שפה משותפת: הקדישו זמן לדיבור על מונחים ורצונות בזמן רגוע, ולא רק כשהאדרנלין בשיאו.

הקשבה אקטיבית: לא רק למילים, אלא גם למה שלא נאמר.

סיכום: תקשורת ב-BDSM היא מיומנות שנרכשת עם זמן ותרגול. זה לא רק עניין של "להגיד את המילים הנכונות", אלא של בניית אמון ומודעות עצמית עמוקה.

הערה: המאמר המקורי כולל דגשים ספציפיים לעולם השיבארי (אמנות הקשירה), אך העקרונות הללו רלוונטיים לכל סוג של יחסי BDSM.

מה עושה מובטל טוב כמוני?

חופר באתר רשות המיסים ומגיש בקשות להחזר מס כמובן! 

לזכותם ייאמר שהם הפכו את כל הסירבול הביורוקרטי לפשוט יחסית, אז מספיק לדעת לקרוא טופס 106 ולשים לב לפרטים, ואפשר לקבל חזרה כסף מהמדינה. 

אז ככה יצא שהגשתי בקשות לארבע השנים האחרונות, וזה יוצא ביחד סכום לא רע בכלל. 

אם מישהו רוצה ייעוץ לגבי זה, אני גובה עמלה נמוכה יחסית 🤪

סתם, אשמח לעזור למי שצריך, בעיקר לשכירים כי אין לי מושג מה עושים עצמאיים. 

אז ככה העברתי עכשיו שעתיים מול המחשב, אחרי ששחיתי 30 בריכות. 

יום פרודוקטיבי סה"כ. 

יאללה עוד מנומרת אחת ודי! 

זו תנוחה שנקראת Torsion, אחלה למי שאוהב לשמוע קנאקים מעמוד השדרה. 

מישהי שאלה אותי האם אני עדיין מתרגש משיבארי, אחרי כל כך הרבה זמן. 

אף פעם לא ירדה לי ההתרגשות משיבארי. 

אבל, ויש אבל גדול... 

תמיד הייתי צריך שהוא יקרה בצורה מסוימת, ומאוד התקשתי להתגמש ולקשור בצורה שונה ואחרת מאיך שאני רגיל ואוהב, וזה מנע ממני לעשות מספיק סשנים עם זו שאהבתי יותר מכל אחת אחרת, וזה פגע בנו.

זה כמובן לא רק בקינבאקו. 

אני אדם של הרגלים, ואני נוטה להיצמד אליהם. 

זה דבר גרוע. 

התקופה האחרונה לימדה אותי על הצורך להתגמש, לנסות דברים אחרים וללמוד לאהוב אותם. 

מאז שנפרדנו, פינטזתי המון על סשנים של קינבאקו, אבל כיוון שהפנטזיה כללה רק אותה, היא נשארה בגדר פנטזיה בלבד. 

כשאחזור לקשור, אני מתכנן לצאת מהמסגרת הקודמת שתחמה אותי, להתגמש ולבדוק דברים אחרים חודשים. 

אדם חייב להתפתח. 

והנה עוד קצת מגברת מנומרת 

שבוע טוב

כמה הייתן רוצות להיות במקום הדובי, מ-1 עד 12?

עכשיו רק נותר לחכות שהמתבגר יתעורר כדי להתקשר לאחל לו מזל טוב, הוא כבר בן 17... איך הזמן טס 

"ובשאנז אליזה אוכלים סלמון מעושן"

טוב, אז אמנם לא מעושן, 

אבל נשאר לי די הרבה סלמון טרי מהסושי של אתמול, אז 

זה מוזר שאני אוהב לסדר אוכל יפה בצלחת, גם כשזה רק בשבילי? רינגים זה החיים עצמם. 

ועוד תמונה של היפה במנומר 

עכשיו אפשר להמשיך לצפות ביוטיוב באנשים שמשפצים רכבים ישנים. 

ומה אני עושה כשמשעמם לי? 

נכון, חופר בארכיון ועורך מחדש תמונות. 

אז בהמשך לפוסט הזה

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=82233&postid=1859448

הגברת הנחמדה הגיעה להיקשר אצלי עוד מספר פעמים, בהתחלה עם בעלה הסימפטי, ולאחר מכן בלעדיו (אחרי שהיה בטוח שאני לא מהווה סכנה). 

יש נשים שממש כיף לקשור, והיא בהחלט הייתה אחת מהן. 

מה זה בכלל אומר, "כיף לקשור"?

בסשן כל ניואנס נחשב, לכן כשמישהי נכנעת ומתמסרת לחבל ולקושר, כולם מרוויחים. 

אם מישהי נרתעת ומתנגדת, כולם מפסידים. 

אני לא חושב שזה משהו שאפשר ללמוד או לשלוט בו, זו נטייה של הנפש והגוף. 

כקושר אתה לומד שאפשר להרגיש את הנטייה הזו, באופן בו אתה עורך את הסשן. 

החוכמה היא לעשות אותו בהדרגה. 

להתחיל ממשהו פשוט, לתת את התחושה שלך כשאתה מחזיק בחבל, ואז 

לאט לאט להגביר את עוצמת התחושה. 

יש לי עוד כמה תמונות מהסשן הזה, אבל אני אעלה אותן בפוסטים נפרדים כי אני זונת צומי ואני אוהב שיש לי מלא צפיות בבלוג. 

איזה צירוף מקרים מוזר, 

יש לנו את אותו סושי... 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=6827&postid=1861026

תכניות להיום:

לראות סרט

ללכת לשחות

חדר כושר 

וזהו בערך 

טוב, אולי לא כזו דחופה, אבל בכל זאת.

קראתי עכשיו פוסט של שולטת (כנראה) בו היא מספרת שניתקה קשר מנשלט כי הוא לא דאג לה אחרי סשנים, אפילו לא הציע לה כוס מים.

עכשיו אני שואל,

האם יש מרחק כזה גדול בין שליטה גברית לשליטה נשית?

הרי אני מעולם לא ציפיתי מנשלטת לדאוג לי לאחר סשן, אם כי ממש להיפך - אני הרגשתי אחראי לדאוג לה אחרי הסשן, 

תחושת הדאגה והאחריות הם חלק בלתי נפרד מההוויה של להיות שולט,

לדעת שיש מישהי תחת חסותך. 

זה חלק ממה שנותן לי את ה"דום ספייס" הנהדר, והידיעה שאני נותן לה את האפטר קר הכי טוב שאפשר זה מה שנותן לי את האפטר קר שלי.

אני באמת רוצה להבין האם מדובר במקרה יחידני,

או האם בשליטה נשית עדיין מצופה מהגבר לדאוג לאישה, כמו בתפקידים מסורתיים. 

תפקיד השולטת להצליף, ואז תפקיד הנשלט לעשות לה אפטר קר?

לשם שינוי אני באמת שואל ברצינות תהומית, אשמח לתגובות ענייניות.

אין תמונה

תודה מראש