רעשים של שקט

יש סגנון אוכל שפחות מקובל בישראל, 

SURF & TURF 

בגדול זה בשר ומאכלי ים, בדרך כלל שרימפס או לובסטר. 

לצערי לובסטר לא היה, אז הסתפקתי בסטייק אנטריקוט מיושן יישון יבש ושרימפס בחמאה שום ולימון, וקצת שעועית ירוקה כי צריך משהו ירוק בצלחת. 

ועוד משהו, מצאתי עוד תמונה מימי הפוסט הקודם. 

זהו בינתיים 

אנחנו עדיין בשנת 2020, 

אחרי שקשרתי די הרבה נשים, כך גם השתפרתי בקשירה.

מדי פעם הייתי הולך לסטודיו מסוים למה שנקרא "ג'אם", מעין מפגש כזה בו אתה קושר כשעוד אנשים קושרים סביבך,

אבל זה אינו שיעור.

מפה לשם, התחלתי ללמד שיבארי בסטודיו הזה.

לא קיבלתי (כמובן) שום תמורה בעבור השיעורים שלימדתי, 

הייתי מלמד בעיקר שיעור מתחילים, אבל עם הזמן רציתי ללמד דברים נוספים שהסטודיו הזה לא כלל בתכנית הלימודים שלו.

הבאתי מערכי שיעור מסודרים לבעל הסטודיו, אבל הוא לא רצה להשתמש בהם.

אז עשיתי מה שאדם ממוצע עושה, ועזבתי.

לא הרבה אחרי שעזבתי, גיליתי שהוא התחיל להשתמש במערכי השיעור האלה... 

אפשר לומר שניתקתי קשר עם הסטודיו הנ"ל, גם בגלל עוד כל מיני סיבות - מי שיודע יודע.

המשכתי עצמאית ללמד זוגות בשיעורים פרטיים שהעברתי אצלי בבית, וזה היה הרבה יותר נחמד.

הנה מספר תמונות שצולמו שם:

ועכשיו,

להכין אורז לסושי!

השנה הייתה 2020

יצאתי ממערכת יחסים די ארוכה, 

עם מישהי שלא גרה בישראל, אבל זה לא משנה כרגע, נחזור לנושא. 

שכרתי דירה גדולה בשכונה הכי גרועה בנתניה, 

אבל היא הייתה ממש גדולה והיה לי חדר אחד ספייר, והוא היה חדר פנימי כזה. 

קיבלתי החלטה לקשור, וכמה שיותר. 

המטרה הייתה להשתפר כמה שניתן הקשירה, 

ולא להיכנס למערכת יחסים שוב, לפחות לא בזמן הקרוב. 

תקעתי עוגנים בתקרה, תליתי טבעת ובמבוק, הדבקתי מראה מאיקאה על הקיר, קניתי מזרוני גומי לריצפה, ואז כשהכל היה כמעט מוכן (הוספתי אחרי זה כל מיני שיפורים)

התחלתי לפרסם שאני מחפש נקשרות. 

"פנוי הערב, מי רוצה לבוא להיקשר אצלי בנתניה?"

כמות הפרצופים העקומים שקיבלתי לא תתואר. 

מה פתאום אני מחפש מישהי שתבוא אליי הביתה להיקשר?? 

מה עם להזמין אותה קודם לדייט? להכיר כמו שצריך? 

לא תודה, אני רק רוצה לקשור. 

במקביל לזעם שקיבלתי במרשתת, קיבלתי גם הודעות. 

"היי, אני לא יכולה הערב, אבל אולי נקבע מתישהו בזמן אחר?" 

"היי, עדיין פנוי הערב?"

אז המשכתי. 

ועכשיו, אני רואה מדי פעם במרשתת איך קושרים נוקטים בדרך בה אני הלכתי אז, 

מעלים תמונה של הבמבוק והחבלים, 

"פנוי הערב, מי רוצה לבוא להיקשר?" 

ואין להם תגובות זועמות. 

אני רוצה להאמין שאני סללתי את הדרך הזו.

נירמלתי משהו שאולי נראה קצת טאבו לפני שש שנים. 

וכך הגעתי למצב בו אני קושר כמעט בכל ערב פנוי שהיה לי, עם כמה נקשרות קבועות שמאוד חיבבתי ועם כמה מזדמנות, שחלקן נקשרו אצלי בפעם הראשונה שלהן, ראו כי טוב, ומצאו להן קושר קבוע אחר. 

פיתחתי לעצמי סשן מיוחד שנועד לנשים שנקשרות בפעם הראשונה שלהן, לתת להן טעימה אמיתית ממהו קינבאקו. 

99 אחוז אהבו, 60 אחוז התמכרו. 

הנה תמונה מהימים הראשונים של החדר שהפך להיות הסטודיו ה"נודע לשמצה" של ההוא שעף על עצמו וחושב שנשים יבואו אליו הביתה סתם ככה בלי דייטים לפני כן. 

היא הייתה בין הראשונות, ובין אלו שהמשיכו לבוא. 

אה והנה ארוחת החג שלי, פרה נמוכה שעליה ביצה

והרבה ירוקים, כי דיאטה ואני חייב לרדת במשקל. 

אם יש לך עם מי לחגוג אותם 

אם אין לך 

זה זמן כזה בו אתה נזכר שפעם היה לך 

ועד שהתחלת ממש לאהוב את החוויה החגיגית המשפחתית 

כבר לא היה לך יותר 

אז כולם חוגגים להם עם

דגי סלמון גנריים בתנור

קיש פטריות מוקרם

פשטידת כרובית 

ועוד כל מיני מאכלים שנועדו להגביר לכם את הרגישות ללקטוז

ואני חוגג מול הטלויזיה 

עם חתולה שישנה לי על הרגל

ומדי פעם הולך לעשות כפיפות בטן 

וכרגע הצבע לבן מזכיר לי רק את השיר הזה של בילי איידול 

עוד מעט אלך להכין לי סטייק 

כי אני מעדיף בשר על גבינות

למי שחוגג

באופן האישי החג הזה סתם תקוע לי, 

מה פתאום עושים חגים בסוף השבוע בכלל?

חיכיתי שהבן שלי יגיע לבקר, ובגלל החג אין תחבורה ציבורית מהערבה אז אין לו איך להגיע.

מה הקטע הזה בכלל, שאין תחבורה ציבורית בשבתות וחגים?

למה אנחנו חייבים להיות כל כך שונים ומיוחדים? הרי אין שום מדינה בה אין תחבורה ציבורית ביום המנוחה. 

בקיצור, חג מעצבן. 

אז אני אכין מחר סושי, כי מגיע לי פיצוי. 

קצת סלמון, קצת שרימפס. 

אז שיהיה לכם חג שמח, 

כי לי יש חג מעצבן. 

חוץ מזה, מתחיל לדגדג לי לחזור לקשור. אולי אעשה מנוי למוריקאי ואלך קצת לשיעורים. 

אני יודע שמזמן לא כתבתי כאן על הכאב שלי, 

אבל זה לא בגלל שהוא נעלם

אלא שהחלטתי לשנות גישה

אולי אם לא אכתוב עליו

אם לא אכתוב עליה

הוא איכשהו יתמוסס וייעלם

בכל מקרה - אני עדיין חולם עליה

חושב עליה

נזכר בנו

מדמיין איך זה יהיה כשנחזור להיות ביחד

יש לי פוסט מאוד אישי, חשוף וכואב לכתוב כאן,

אבל אני בינתיים מחזיק אותי אצלי

בעיקר בגלל המון תחושות אשם

כי זה משהו שהיה לו חלק ניכר כנראה בהרס היחסים בינינו

ואני בכלל לא הייתי מודע לכך שזה הגורם העיקרי

אז ישנתי רע

וקמתי הפוך

ואני צריך להתאושש מהר וללכת לשחות

כי היום יום קצר

חודש מאי הזה הפך להיות חודש רע עבורי

If I could start again
A million miles away
I would keep myself
I would find a way

לפעמים

הקושי האמיתי 

הוא להיות תקוע בתנוחה מסוימת 

בלי אפשרות לשנות 

בלי אפשרות להזיז

בלי אפשרות להתיישר

בלי אפשרות להרפות

כמו בסשן קינבאקו

כך גם בחיים

כך בישר לי היום הרופא,

אחרי שהביט בצילום רנטגן. 

הגיע הזמן באמת... 

אני מעדיף להביט בצילומים אחרים, 

שמזכירים לי דברים טובים. 

אני מביט הרבה בצילומים של הקשירות שלי איתה, 

הן היו בהחלט הקשירות שהכי אהבתי,

לכן מעדיף לא להעלות אותם לפה. 

במקום זאת, 

מעלה דברים אחרים 

כזה למשל. 

יש אנשים שנולדו להיות בחבלים, 

כל פעם שאני נזכר בכך שזה היה סשן השיבארי הראשון שלה, אני מתפעם כמה נינוחה היא הייתה, 

כמה ידעה איך להיכנע לחבלים

ואכן רואים זאת בתמונות

יאללה עוד בוקר באיכילוב, 

עוד ביקורת אחרי הניתוח שהיה לי בכף הרגל, 

מקווה שזו ביקורת אחרונה.

השמיים הבוקר צמריריים

ותמונה בהשראת הפוסט של Ollie, 

על חילופי מבטים

נראה לי שאלך לשוטט קצת בדיזינגוף סנטר אחר כך 🤔

אנחנו באמצע חודש מאי, 

וכבר בא לי למות בכל פעם שאני צריך לצאת החוצה. 

מתי כבר יחזור החורף, שכולל את כל הדברים שאני אוהב. 

קור, גשם, ירוק, קשת בענן, פוך, צ'ולנט. 

יאללה תמונה ושנ"צ.