|
|
|
עוד אחד הלך, הפעם שחקן בן גילי.
לא ממש אהבתי את הסדרה, אבל היא שודרה שתקופה שלא כל כך היה מבחר, אז צפינו בכל מה ששודר...
במקרים כאלו אני מתחיל להרהר בסוף שהולך ומתקרב, זה כבר גיל כזה שאתה מבין שאתה כבר בירידה, והיא הולכת ונהיית תלולה.
אתה נאחז בתקווה שלא תחלה בפרקינסון כמו אביך,
אלא תוכל לפחות להגיע לסוף בכבוד יחסי,
מוקף באנשים שאוהבים אותך.
אז ביי, ג'יימס ואן דר ביק.
היה אנטישמי.
במיוחד עכשיו, כשהיא לא פה איתי.
היום לפני 4 שנים חגגנו ככה
אז בעיניי זה היה מאוד רומנטי
עכשיו אני חושב שרומנטיקה היא אובר רייטד.
אפשר לומר אפילו השיא השבועי!
ביקרתי היום אצל רופא השיניים, לסיים את טיפול השורש.
בדרך כלל אני שונא ללכת לרופא השיניים, אבל היום ממש התרגשתי מהעובדה שאני יוצא מהבית...
למזלי רופא השיניים צמוד לסניף טיב טעם המקומי, אז פינקתי את עצמי בסטייקים ושרימפס.
הייתי צריך ללמוד רפואת שיניים..
All this running around, well, it's getting me down
Just give me a pain that I'm used to
I don't need to believe all the dreams you conceive
You just need to achieve something that rings true
I can't conceal what I feel, what I know is real
No mistaking the faking, I care
With a prayer in the air, I will leave it there
On a note full of hope not despair
Don't forget to like & subscribe 😷
לא חלמתי שתלכי ממני
בלי לומר מילה, בלי להזהיר,
לא חלמתי שפתאום יכני
רעם שכזה ביום בהיר.
ואני תמים, תמיד חשבתי
שמאושרים כמונו אין.
ובדמיוני לראות אהבתי
איך ביחד נזדקן.
קול קורא הלילה
אין עונה הלילה
ואת עצמי
איך אני שונא,
איך שאשתנה
בשבילך.
את היית דבר כל כך בטוח
כמו קפה בבוקר, כמו שינה.
לא הייתי לצידך מתוח.
לא פיתחתי דרך הגנה.
ואולי את עוד מעט חוזרת.
רק הלכת לקנות כמה דברים
ונלך לראות ביחד סרט,
או נחליט שנשארים.
קול קורא הלילה...
ואני תמים, תמיד חשבתי
שמאושרים כמונו אין
ובדמיוני לראות אהבתי.
תודה על הכל, מתי
זו רק אילוסטרציה, דמיינו שוודסטוק זו החתולה שלי.
יאללה,
ממשיך לנסות לישון בכל הכוח!
I know I'll never feel the same
I know I may never accept the change
But I want happiness
I'm staring blank at my screen
Waiting for a sign, waiting for a smile to come to me
Happiness
Everyday the news is death
You power drunk fuckers are filling my head with despair
Not happiness
Liars
Everyday hypocrisy
I see the zombies walking down the street, and it kills me
Their happiness
💔
ישנתי הלילה שלוש וחצי שעות. שיא חדש בחוסר שינה.
הייתי גמור מעייפות, נכנסתי למיטה,
וכלום.
השינה חמקה מבין אצבעותיי כמו חזיר משומן.
ניסיתי לעשות דימיון מודרך, לחשוב על דברים נעימים,
כגון
הפלגות ברחבי הים התיכון, במיוחד באזור קסטלוריזו,
טיולים ביערות עתיקים באוסטריה או בבריטיש קולומביה,
אבל הניסיון לחשוב על דברים נעימים הוביל אותי שוב ושוב,
כמו אדם שנכנס לדלת מסתובבת ולא מצליח ממנה,
אליה.
הדבר הטוב ביותר שהיה לי.
הדבר הטוב ביותר שאיבדתי.
וכך,
מחשבה נעימה שחמקה לה בין מחשבות נעימות אך פחות,
הפכה מנעימה לטרגדיה איומה.
אז נשארתי ער.
עד שהתשישות שברה אותי סופית בשעת לילה מאוחרת, או שעת בוקר מוקדמת.
ואז התעוררתי מוקדם מדי, הכנתי פנקייק בעיקר כדי להעסיק את עצמי, ואז ארוחת צהריים.
נהיה פה ממש בלוג אוכל מתובל בדמעות.
הנה תמונה שצולמה היום לפני 4 שנים...
בחיים אחרים.
לפעמים זה נחמד לקבל קצת קנה מידה יחסי ליכולות שלי.
למשל,
הערב הזמנתי את עצמי לארוחת שישי אצל אחי ומשפחתו בצפון הקרוב.
גררתי את עצמי עם הרגל החבושה והדואבת אל הרכב הגלמוד שלי, שממש שמח שסוף כל סוף לוקחים אותו לנסיעה שהיא מעבר לחמש דקות לרמי לוי וחזרה.
אחי החמוד הכין כמה דברים, ואני הבנתי שאני מבשל ממש טוב ביחס אליו.
למעשה,
כנראה ביחס להרבה אנשים.
אני מניח שזה טמון בסקרנות שלי וברצון שלי תמיד להצליח לקבל תוצאה הכי קרובה לשלמות.
כמו בבישול, כך גם בקשירות שלי.
לשבוע הקרוב אני מתכנן להכין ראמן, החל מאיטריות תוצרת בית, וכלה בציר (טרם החלטתי אם עוף או חזיר).
זה אחרי שהשבוע הכנתי קובה סלק, המבורגרים, פלאפל ועוף מטוגן.
ולקינוח, שיר סימבולי למצב הצבירה העתידי שלי כשהרגל תחלים
