נשאלתי לא מזמן האם שיבארי וסאדיזם תמיד מגיעים יחדיו.
כאשר עניתי שכן, 99.9% מהזמן הם אכן מגיעים ביחד, תשובתי התקבלה בפליאה, כי זה "משהו מאוד יצירתי".
אתחיל מכך שאני מכיר לא מעט קושרים וקושרות, והם כולם סאדיסטים "מניאקים" ברמות הקשות ביותר.
רובם אף עוסקים בכאב בדרכים אחרות מלבד שיבארי, כגון מדיקל, הצלפות, שעווה, חשמל ועוד.
לרוב יעשו זאת כחלק מהשיבארי, כיוון שאדם שקושר יעדיף שהשיבארי יהווה את המרכז סביבו הכאב נע.
כדי להבהיר את הסיבה לכך, אתחיל עם תשובתי הראשונה בשיחה, לאחר שנשאלתי למה שיבארי וסאדיזם הולכים יחדיו.
"כי היפנים חולי נפש"
בזמן שהעולם המערבי כבל את אסיריו בשלשלאות ואזיקים מברזל, היפנים השתמשו בחבלים משתי סיבות עיקריות:
מחסור בברזל, וקדושת החבלים (חבלים נחשבים כמרחיקי רוחות רעות).
בתקופת אדו (EDO) בשנים 1603 עד 1868 פעלו ביפן 150 בתי ספר לכבילה באמצעות חבל (hojojutsu).
הייתה קשירה שונה לכל סוג של רקע חברתי ואזור, על מנת להקל על זיהוי האסיר והיחס אליו.
טכניקות הקשירה הללו היוו השפעה משמעותית לקינבאקו (שיבארי) המודרני.
נקפוץ לשנת 1928. אמן בשם איטו סאיטו מפרסם ספר תמונות בשם “Seme no Kenkyu” (חקר העינוי),
ראוי לציין כאן את הטרמינולוגיה. רק בשנות החמישים של המאה הקודמת החלו להשתמש ביפן במונחי "סאדיזם" ו"מאזוכיזם".
המונח BDSM עצמו הומצא במערב בשנות השמונים.
לכן, עולם המונחים שקשור לעולם זה סבב ביפן סביב ההקשר ל"עינוי".
ה"יופי שבסבל", המושרש עמוק בתרבות האסתטית היפנית, מציג שחרור של רגש בצורה נוקבת ואכזרית.
קינבאקו הוא אחת מצורות העינוי. לקשור מישהו אינו רק על מנת למנוע את בריחתו, אלא גם להשפילו ולענותו.
לתלות, למתוח ולעוות את הגוף והשרירים נועדו לגרום כאב וסבל.
כל מי שמכיר מעט את התרבות היפנית, יודע היטב כי הכל בסופו של דבר נוגע באסתטיקה. האוכל, הבנייה, הלבוש, הטקסים, הדת. הכל.
לכן קל להתבלבל ולחשוב שקושרים עושים זאת ממניע של יצר אמנותי, כאשר האסתטיקה היא למעשה תוצר נלווה של הכאב.
אני קושר אותך בצורה יפה ומדויקת, את בתנוחה מכאיבה, את סובלת ומתענה - אני נהנה מהיופי של הסבל.
you say the pain will liberate me
you turn my body into knots and tell me it's a blessing
you say you love me love in this shape
that there is beauty in my suffering
