הספורט הלאומי / אפרים קישון 13.1.78
- אדוני אנס?
- כן, אני נוהג לאנוס נשים.
- מדוע?
- יש להניח, שיש לי נטייה טבעית. נוסף לכך, גם השלטונות מעודדים את השעשוע הפופולרי הזה. אני עוסק בו זה שנים בלא הפרעות לשביעות רצוני המלאה.
- באיזו שיטה עובד אדוני, אם מותר לשאול?
- בשיטה קונבנציונלית. טנדר. טרמפ. סטייה מן הכביש הראשי. חורשה עזובה. מכות, סכין, איומים. הפקת זמם עם צוות עזר קטן או באופן אישי, לפי דרישה. נא לקרוא בעיתונות, יש קונצנזוס בעניין זה.
- ומה עמדת הנשים?
- ברוב המקרים הן מסתייגות. אבל הרי דווקא זה המרתק בדבר מבחינה סדיסטית צרופה: המאבק הנואש, הפרפור. אני מצדי מבכר קטינות מבוהלות. תיירות, אם אפשר.
- למה תיירות?
- הן עוזבות מיד את הארץ, ולא חוזרות עוד לעולם. חומר אידיאלי לבידור. התמחיתי באנגליות.
- אומרים, שלפעמים נפש הקורבנות נפגעת לכל החיים.
- ייתכן. בזה אני לא מתערב. בשביל זה יש משטרה, אפשר להגיש לה תלונה. זוהי מדינה דמוקרטית.
- האם הן מתלוננות?
- כמעט שלא. השוטרים שואלים, איך זה קרה, כמה פעמים, פוזיציות, זה לא נעים. אני נוהג גם לצלם אותן עירומות, דואג להלם. הן שותקות כדג אפילו בבית-החולים.
- ואם אינן שותקות?
- אז לוקחים עורך-דין. למשפט באה כל המשפחה, רעייתי, התאומים...
- אדוני נשוי?
- כמובן. הרי האונס הוא שעשוע משפחתי בארצנו. הילדים שלי בוכים בבית-הדין כמו גשם. אני גם מספר לשופט בשבועה, שהאנגלייה שלי, הזונה הזאת, התלבשה עלי ופיתתה אותי למעשים מגונים נגד רצוני. לפעמים הן באות למשפט בחצאית קצרה, אז השופט נוזף בהן. אין בעיות.
- ואם השופט יתעקש?
- למה?
- נגיד שהוא נגד.
- אז מגלים חרטה. היצרים התלקחו, כבודו, ודברים כאלה. קיים גם רקע סוציאלי, ילדות קשה, פער פאר-אכסלאנס, הכל. במקרה הגרוע ביותר מקבלים שלוש שנים ושמונה חודשים. שליש הולך על התנהגות, שליש על טיפול רפואי, שליש על תנאי, בסוף נשארת התבוננות פסיכיאטרית פעמיים בחודש. באמת לא רציני.
- בעצם מדוע לא?
- כבר אמרתי לך, שהשלטונות מעוניינים.
- אדוני מדבר ברצינות?
- בהחלט. אילו הייתה הממשלה באמת מעוניינת לשים קץ לדבר, האם היא לא הייתה מטילה עשרים שנות מאסר על אונס של ילדה קטנה? ברור, שיש כאן הסכמה סמויה מצד השלטונות.
- קשה להאמין...
- איך אפשר לפרש זאת אחרת? על מעילה בכספים או זיוף מסמכים מטיל החוק שתיים-עשרה שנות מאסר, לא? אם אני מאיים על מישהו בסכין, אני עלול לשבת חמש שנים. אבל אותו הדבר עם אונס זה רק שלוש וחצי. ברור כשמש, המחוקק העברי מכיר בחיוניותו של האונס ההמוני.
- חיוניות, אמר אדוני?
- בוודאי. אומרים, שפעולה מסוג זה משחררת אלימות עצורה, היא מעין שסתום מקובל באזורנו להתפרקות מלחצים חברתיים. מי שאונס אינו מפגין, אינו פורע, הוא מבסוט. אין פלא אפוא, שעל הקולנוע מטילים 50 אחוז היטל-עינוגים, אבל האונס הוא חופשי. כן, בהחלט מורגשת תמיכה ממלכתית מסיבית, עידוד האונס הישראלי.
- אתה רוצה לומד, אדוני, שאילו הטילו עשרים שנות מאסר על הזהו, אז לא היית עוסק בו?
- בשום אופן לא. השתגעתי? לשבת כל החיים בשביל פרפראות של עשר דקות? הייתי עובר מהר מאוד לספורט אחר.
- כדורגל?
- לא, זה מסוכן, אפשר לשבור רגל. התכוונתי לפרוטקשן. אבל בינתיים, כל עוד בתי-המשפט המקומיים משתפים פעולה, אין לנו בעיות. האונס נשאר הספורט הלאומי שלנו.
- רוב תודות, אדוני. האם ברצונך למסור משהו אישי מעל דפי העיתונות?
- כן. בדעתי לפנות לשר הפנים בכל לשון של בקשה, לא לתת אשרת-כניסה לאיש המאפיה האמריקנית מאיר לאנסקי. לבל נהפוך את ארצנו למקלט של עבריינים.
אז מה חדש?
כלום.
