נפגשנו אתמול, בפעם האחרונה.
אמרתי את מה שהיה לי מה לומר,
היא אמרה את שלה.
אני אמרתי שאחכה לה, תמיד.
היא אמרה שאין סיכוי ואהבה זה לא מספיק.
אני רומנטיקן דביל ועקשן, אז אני לא מאמין לה,
כי אני חושב שעמוק בפנים היא תגלה שלפעמים אהבה גדולה זה כן משהו שאפשר לבנות עליו מערכת יחסים לאורך זמן.
האבסורד הוא, למרות שידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים, בכל זאת חייכתי כמו מטומטם כל היום והלב שלי פירפר בחזה.
פשוט שמחתי לראות אותה.
כמובן שחלמתי עלינו כל הלילה, והתעוררתי מיליון פעם לחפש אותה לצידי.
מסכנה הפסיכולוגית שלי, יש לה וואחד תיק איתי.
בכל מקרה,
אספתי הבוקר את המתבגר,
טיילנו בכרמל,
אכלנו צ'ולנט ופיצה,
ראינו מלא טלוויזיה.
נחל ספונים, ממליץ בחום. חוויתי פוסט טראומה קלה במהלך הטיול, כי זה מסלול שעשיתי איתה פעמיים, וכל פעם ראיתי אותה הולכת לצידי במסלול....
צ'ולנט עם קצת יין אדום בהחלט מוסיף, שכחתי קישקע.
פיצה עם בייקון, כי אפשר.
אני מחזיק את עצמי עד שהמתבגר יחזור לאמא שלו,
ואז אתפרק לחתיכות.
שוב.