רעשים של שקט

השנה הזו החלה כאחת השנים הטובות בחיי.

היה לי כל אשר יכולתי לבקש לי,

אישה שאני אוהב עד עמקי נשמתי,

הבן שלה שהיה סוג של פיצוי עבורי, עבור זמן שלא היה לי עם הבן שלי כשהיה בגילו, ובשבילי הוא כמו בן שלי,

בית

משפחה

כל בוקר אמרתי תודה על כל דקה.

ואז זה נגמר.

זו הפכה להיות השנה הגרועה בחיי.

לקח לי המון זמן להתגבר על הטראומה של הגירושים הראשונים שלי,

בהם הבן שלי נלקח ממני לקצה השני של המדינה,

וכך גם הזמן שלי איתו.

והנה,

כאשר חשבתי שהקארמה הביאה לי תיקון,

זו בעצם הייתה בדיחה על חשבוני.

הטראומה חזרה,

הפעם יותר חזקה מתמיד.

אני לא חושב שיש בי רצון בכלל להתגבר ולהמשיך הלאה.

מה הטעם?

שוב לחוות את הטראומה הזו?

אני חוזר כל יום הביתה מהעבודה,

סוגר את הדלת, ועליה -

מגנטים מהחתונה שלנו

רגע של אושר עילאי

הנה תמונה רק של שנינו

הנה אחת של שנינו עם הילדים שלנו

הנה אחת שלנו מחייכים מוארים עם חברים.

מלטף את פניה בתמונה, את פני בנה,

והדמעות זורמות.

מה אאחל לנו לשנה החדשה?

שנחזור להיות ביחד, 

נמשיך את הדרך הארוכה שלנו יחד,

באהבה מחודשת וחזקה יותר מקודם.

סביר להניח שאני חי באשליה,

אבל זו אשליה שאני מסוגל להתמודד איתה,

לא בטוח שאוכל להתמודד עם החלופה.