רעשים של שקט

מדי פעם בערב,

לא התחשק לנו לאכול בבית, 

אז היינו הולכים למסעדה התאילנדית ברחוב ליד. 

תמיד היינו מזמינים את אותן המנות. 

סלט פומלה עם שרימפס מאודה

זרועות קלמרי מטוגנות עם שום

ועוד איזו מנת קארי.

היינו יושבים בקצה של הבר, מחזיקים ידיים, מצחקקים, מתבדחים עם הברמן. 

ואז מזיעים מהחריף שהיה שורף לנו את השפתיים והחך.

היום אין מסעדה ברחוב ליד

אין בר

אין ברמן

אין אותה

רק הסלט נשאר לי, 

מעלה זכרונות חריפים שהיו פעם מתוקים

אך היום מרירים מלוחים