שאלה שעלתה בפורום הציפה בי זיכרונות מימיי בתחילת דרכי בבדס"מ.
בעיקר בכל אשר קשור להיכרויות עם המין היפה, ומבוכה ממה ומי שאני.
הייתי מכיר נשים שהיו מאוד מעוניינות בי, קובעים בבר/בית קפה/ מסעדה, ושוב אותה שיחה משמימה שמזכירה ראיון עבודה.
מה עושה
תחביבים
איזו מוזיקה
איזה ספרים/סרטים
אני ככה, אתה ככה
כל פעם חוזר חלילה.
האמת? הייתי מאבד בהן עניין כבר בזמן השיחה, כי הבנתי דבר פשוט.
ברגע שאומר להן מי אני באמת, הן יעטו מבט מבועת, יקומו וילכו.
בשלב מסוים החלטתי לבדוק את התחושה הזה, ובערך באמצע הדייט הייתי זורק לחלל האוויר
"תגידי, שמעת פעם על בדס"מ? שליטה? סאדו מאזו?"
"כן... אבל זה ממש לא בשבילי. למה שואל..?" הייתה עונה עם מבט מאוכזב.
"כי זה מי שאני. לא רק במיטה. בכלל".
"ואתה לא יכול להיות גם רגיל? כמו כולם?" היו מקשות אלו שכבר ממש מצאתי חן בעיניהן.
"לא. אין לי שום רצון להדחיק את מי שאני באמת."
ובערך בשלב הזה הפסקתי לצאת לדייטים, במיוחד עם נשים שלא קשורות לעולם הנפלא הזה.
כל ההיכרויות ומערכות היחסים שלי מאז (והיו לא מעט, כולל כמה לזמן די ארוך) הגיעו מתוך הבדס"מ כבסיס, מתוך הבנה שאנחנו לא יכולים בלי זה.
האם זה נכון? לא בטוח.
זו בחירה אישית שלי, ואני בטוח שלאמת תמיד יש מחיר.
מחיר שאני מוכן לשלם.
You had something to hide
Should have hidden it, shouldn't you
Now you're not satisfied
With what you're being put through
It's just time to pay the price
For not listening to advice
And deciding in your youth
On the policy of truth
Things could be so different now
It used to be so civilised
You will always wonder how
It could have been if you'd only lied
It's too late to change events
It's time to face the consequence
For delivering the proof
In the policy of truth
Never again is what you swore
The time before
Never again is what you swore
The time before
