אני שואל את עצמי לסיבות שגורמות לי לכתוב בבלוג או אפילו לעיתים להגיב על דברים שנכתבים בבלוגים אחרים או בפורום. למה אני עושה זאת? למה זה טוב? מה זה נותן לי?
ברור שיש לי הסברים לעצמי לסיבות, אם כי באותה מידה אני מודע גם לעובדה שקשה עד כמעט בלתי אפשרי לאדם לשפוט את עצמו בצורה אוביקטיבית, כך שיתכן והסיבות שונות ממה שאני חושב ויתכן ואני צודק. שום פסיכולוג לא ינסה לבצע טיפול או אפילו אבחנה בעצמו אלא ילך לפסיכולוג אחר, או כמו שעורכי דין אוהבים לומר "לעורך דין שמיצג את עצמו במשפט יש לקוח אדיוט".
בכל זאת אנסה להסביר את התובנות שהגעתי אליהם לגבי עצמי בקשר לכתיבה בבלוג או להגבה בבלוגים אחרים ובפורומים. יתכן וגם אנתח את הסיבות שאחרים כותבים, שם אני הולך על קרקע בטוחה יותר, רק שאם אכתוב את כל מה שאני חושב יהיו כאלו שיפגעו ואין לי שום רצון לפגוע .
המקדש של האלה ארטמיס באפסוס נחשב כאחד משבעת פלאי עולם. מקדש מפואר ביותר שנחרב כמה וכמה פעמים במהלך ההיסטוריה. כל פעם נחרב ונבנה מחדש מפואר יותר מקודמו. כיום שרידי אותו מקדש נמצאים בשטח תורכיה למרות שבזמנו זה נחשב כחלק מיון העתיקה.
במאה הרבעית לפני הספירה נשרף המקדש עד היסוד כתוצאה מהצתה של יווני שאת שמו שכחתי כרגע. כאשר נשאל אותו יווני לסיבה שהביאה אותו לשרוף את המקדש השיב שהוא רצה להיכנס להיסטוריה. את המטרה שלו הוא השיג ושמו אכן נכנס להיסטוריה.
איך אמר קהלת שנחשב לחכם באדם? "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" "אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים לא יהיה באשר אחרונים המה". אין לי כוונה להיכנס לויכוח פילוסופי כעת על משמעות החיים או אם יש תחית המתים או שלא. אישית אני בטוח שאין, מצחיק אותי לחשוב שמישהו מהדור של אברהם אבינו, כדוגמא, היה קם לתחית המתים, אין ספק שהיה מת מיד שוב מהלם התרבות שהיה חווה.
אפילו אבי שמת לפני כשלושים שנה אילו היה קם לתחיה היום לא היה מכיר את העולם הקיים. את האינטרנט, הטלפון הסוללרי, הכבישים הרבים, שפע המכוניות עליהם ועוד.
כמה יש בינכם שיודעים דבר או חצי דבר על סבא של סבא שלכם? או על הסבא שלו שלא לדבר על הורי הוריכם שחיו לפני חמש מאות שנה או אלף? הרי גם הם חיו עם תקוות, עם שמחות ורגעים עצובים. גם הם אהבו והתאכזבו ומה נשאר מהם?
האם חיינו הם כצל עובר בעולם? שכל עוד הצל קיים הוא משפיע וברגע שנעלם נשכח בלי להשאיר חותם כלשהו.
----------------------------------------
במלחמת יום כיפור השתתפתי והייתי חלק מגדוד הסיור באוגדה של ברן. בימי הלחימה הראשונים ניהלנו קרבות בלימה עם המצרים שניסו להתקדם לתוך סיני. ימי הלחימה הראשונים היו הקשים ביותר עם מספר הנפגעים הגדול ביותר.
את קרבות הבלימה ניהלו בעיקר הטנקים, התותחנים והמטוסים. הפלוגה שלי היתה על נגמשים ותפקידה היה להתפזר בין הטנקים ולשמש להם כמגן מפני התקפות של חיילי קומנדו מצריים. הטנקים עם כל כוח האש הרב שלהם יש להם גם נקודות תורפה שאחת מהם היא התקפה של חיר, תפקידנו היה למנוע זאת.
לעומת היתרון שיש לנגמשים על חיר הרי שבקרבות בין טנקים, הנגמשים מהווים מטרה נוחה ופגיעה. לנגמש אין אפשרות לפגוע בטנק שנמצא בטווח של 2-3 ק"מ בעוד שלגבי טנק נגמש היא "ברווז צולע" מטרה שקל להשמיד.
כבר ביום הראשון ללחימה היו לנו נגמשים שהושמדו עם מספר הרוגים, ביניהם חברים טובים וקרובים. כשהנגמש הראשון בפלוגה שלי הושמד, פילחה את ראשי המחשבה שיתכן ואני הולך למות בלי שהספקתי אפילו לירות יריה אחת. עצם המחשבה שאני הולך לההרג ולהיות סתם בשר תותחים הטרידה אותי, ניגשתי למקלע ויריתי צרור ארוך בכיוון הכללי של המצרים.
לא השלתי את עצמי, היה לי ברור שהסיכוי שמישהו או משהו יפגע מהצרור שואף לאפס, מקלע 0.5 בטווחים כאלו יכול אולי בקושי לגרד את הצבע לטנק. מה שגרם לי לירות זאת המחשבה שאם אני הולך למות לפחות שתהייה לי האשליה שלא מתתי לשווא.
---------------------------------
בבלוג שלי אני כותב בעיקר את המחשבות שלי לגבי יחסיים בין אדון ושפחה. את הצורה שאני רואה את הבדסמ מבחינתי. האם הוא משפיע על מישהו? או שהוא כאותו צרור ביום הראשון ללחימה? האמת שאין לי מושג אבל גם אין לי את האשליה שזה ישפיע על מישהו.
למה אחרים כותבים? אולי אכתוב המשך לפוסט הזה ואנסה לנתח את הסיבות, רבים לא יאהבו להביט במראה שתעמוד מולם.
לפני 16 שנים. 5 בינואר 2008 בשעה 16:53
