אנשים כותבים בבלוג מהמון סיבות ואני יודע שלא אוכל למנות את כולן, בטח שלא לנתח את כולן. הפעם אני בוחר לכתוב על שתי תופעות של כתיבה בבלוג כל אחת מהן, לפחות בעיני, קיצונית מבחינתה, לטוב ולרע.
לצערי, אני מניח שלצער כולנו, יש כאן יותר מדי נשים (יתכן שגם גברים) שעברו חויות קשות בחייהן שהשאירו בהן צלקות נפשית עמוקות שמשפיעות עליהן עד היום.
בניגוד לפצע פיזי שאותו אנו רואים ויודעים איך לטפל בו עד שיגליד בלי להשאיר סימן, או במקרה הרע צלקת קטנה שלא תשפיע עלינו ועל הקורה איתנו, בפצע נפשי זה שונה לגמרי. פצע נפשי שמשאיר צלקת על הנפש, ישפיע עלינו ועל חיינו כל עוד הוא לא נרפא, ברוב המקרים הוא לא ירפא עד ליום מותנו.
את מבנה גוף האדם, כולל האנטומיה הפנימית, הרפואה מכירה היטב ויודעת באילו אמצעים להשתמש על מנת לרפא כל פצע פיזי. לצערנו הרפואה לא התפתחה עדין מספיק על מנת להכיר את הנפש, במידה רבה הטיפול בפצע נפשי דומה לטיפול הרפואה בגוף האדם לפני כאלפיים שנה, בחלק מהפצעים יודעים לטפל וברובם מנסים, אם כי לא תמיד בהצלחה.
אשתמש בפראפרזה על דבריו של השופט היהודי הראשון שכיהן בבית המשפט העליון בארה"ב, השופט ברנדייס. "חשיפה לאור השמש היא התרופה הטובה ביותר לאותן צלקות".
כאשר אני קורא בבלוגים על חויות קשות שעברה מישהי, חויות שהשאירו בהן צלקות עמוקות לכל החיים, עם כל הכאב והצער שאני חש אני גם שואב עידוד מהידיעה שעצם זה שהם הגיעו לשלב שבו הן יכולות לדבר על זה, להוציא את כל הזבל שהצטבר בתוכן החוצה, זה כבר הצעד הראשון עבורן לריפוי מוחלט או לפחות חלקי של אותה צלקת.
נכון שזה לא חייב להיות בבלוג, עדיף עם בעל מקצוע שיש לו נסיון בתחום, או לפחות עם ידיד קרוב שיודע להקשיב ולהבין, אולם גם כתיבה וחשיפה בבלוג משרתת מטרה זאת היטב. אותה אחת עשתה את הצעד הראשון והכל כך קשה לביצוע בדרך לריפוי של הצלקת.
------------------------
מכאן, עם אלף אלפי הבדלות, לבלוגים שהרי מעוררים בי גועל. אומרים על הישראלים שהם גומרים מהר כי הם צריכים לרוץ לספר לחברה........ בגיל ההתבגרות ובשנות העשרה לחיי הגבר זה נכון ואולי גם מובן ונסלח. אבל מה עם אלו שכל חייהם הם כאלו? בי הם מעוררים גועל.
חלקם מתפארים במעשיהם ובאיך ומה עשו לשפחה שאיתם, גם אם לרוב לא מזכירים את שמה הם כבר ידאגו שכולם ידעו. המניע שלהם הוא כמובן "להרשים" את הקוראים ובעיקר את הקוראות עד כמה הוא אדון טוב ומוצלח. מבחינתי הוא בסך הכל מראה עד כמה הוא חסר בטחון ביכולת שלו כאדון ועד כמה שהוא זקוק לחיזוקים לאגו הרעוע שלו.
השפחה שאיתו שרואה וקוראת את מה שהוא כתב, לפחות מבחינתי, היא או טיפשה שלא מצליחה להבין את טיב "האדון" שלה, או באם היא חכמה אז היא איתו כי נוח לה אדון חסר בטחון שהיא יכולה לשלוט בו מלמטה. כלומר היא אמנם מחפשת שולט אבל אחד כזה שהיא יכולה להכתיב לו מה מותר לו ומה אסור.
יש כמובן את "האדונים" המתוחכמים יותר שהם לא יכתבו בעצמם (הרי יש להם שפחה לשם כך) הם פשוט יצוו או יתמרנו את השפחה שלהם לכתוב על "כשרונם" כאדון. במידה וזה בא מיוזמת השפחה, אני לא מצליח להבין את האדון שיסכים למצב שהיא תפרסם את מה שקרה בסשן. אותו "אדון" לא מבין שזה כמו קללת בלעם (רק הפוך) באה לברך ויצאה מקללת.
בקשר לשפחה שתעשה זאת אז, כמו שכתבתי כבר, או שהיא טיפשה או נצלנית, מה יותר גרוע?
ברור לי שהפוסט הזה יעורר הרבה רגשות כעס כלפי, אחרי הכל כמו שכבר כתבתי בעבר קשה להביט במראה ולראות את הדמות שמשתקפת שם.
לפני 16 שנים. 12 בינואר 2008 בשעה 11:32
