דרך המשקפיים שלי

נתקלתי באחד הבלוגים בפוסט של שפחה שלא מבינה איך זה ששפחות רוצות להיות "רכוש" של אדונן, איך זה שהן גאות כל כך להיות "רכוש". היא ממשיכה ומספרת על הדחיה הרבה שהיא מרגישה כלפי זה. לטענתה (בצדק הפעם) אשה היא לא חפץ שאפשר למכרו כשלבעליו מתחשק לעשות כך.

טיעון מסוג זה אני די רגיל לשמוע בשיחות עם וניליות ואז, לפי מצב הרוח, אני מחליט אם לענות או להתעלם. כשקראתי את הפוסט לראשונה החלטתי להתעלם למרות שלהפתעתי היו עוד שפחות שתמכו בטעון הזה. אחרי הכל לכל אחד יש זכות להרגיש דחיה מכל צורת חשיבה או דעה. מותר לה אפילו להרגיש דחיה מאנשים שחושבים, משום מה, שכדור הארץ עגול ולא מרובע.

להפתעתי, זמן קצר לאחר מכן, אותה שפחה פירסמה פוסט חדש שבו היא מדברת על האיש שהיא התחתנה איתו וקוראת לו שם "בעלי" בטבעיות רבה. מבחינת השפה העברית הפרוש של המילה "בעלי" הוא "האדם שאני רכושו". כלומר או שאין לה מושג בעברית או שהיא מרגישה את עצמה כרכוש של האדם שענד לה טבעת יותר מאשר רכוש של האדם שענד לה קולר.

מקור המילה בעל בעברית לאדם נשוי הוא מהתקופה שלאשה לא היו זכויות והיא היתה בלידתה רכושו של אביה וכשנישאה הפכה לרכושו של בעלה. אשה לא זכתה לקחת חלק בירושה והיא לא יכלה לבחור למי תינשא או על איזה פרט אחר בחייה. היא היתה חפץ, רכוש מוחלט של אביה או בעלה.

נכון שזמנים השתנו ונשים זכו להכרה כישות עצמאית שוות מעמד לגבר ולמילה בעל אין יותר את המשמעות האמיתית שהיתה לה בעבר. אבל גם שפחות שהיו בעבר הן לא השפחות של היום. שפחה בעבר לא בחרה את אדונה והוא יכל לעשות בה כרצונו כולל למכור אותה לאחר, או אפילו להרוג אותה.

אישה שקוראת לאישה בתואר "בעלי" לא באמת מתכוונת להגיד במילה הזאת "האיש שאני רכושו" ושפחה שגאה להיות רכושו של אדונה לא בהכרח חושבת שלאדונה יש את הזכות למכרה לאחר או להרוג אותה.