דרך המשקפיים שלי

כולנו משתמשים במילה זין לתאר את אבר המין הגברי, מי יותר ומי פחות. אבל האם מישהו עצר לרגע לחשוב מדוע קיבלה האות השביעית באלף בית העברי את הכבוד לתאר את אברו של הגבר? הרי המילה היא סלנג ולא המונח שהוכר ע"י האקדמיה ללשון העברית כמילה תיקנית. אם כך מה מקורה ולמה היא חדרה כה חזק ללשון העברית המדוברת?

כאשר התחילה ההתישבות הציונית בארץ בסוף המאה ה19 החלה גם תחיתה של השפה העברית משפה מתה לשפה חיה ומדוברת. לע"ד ולדעת רבים אחרים הנס של תחית השפה גדול יותר מאשר תחית האומה, אבל זה נושא אחר שלא כרגע המקום להרחיב עליו את הדיבור. בכל מקרה תחית השפה לא היתה מתאפשרת ללא הקנאות לדבר עברית בכל מחיר, לחפש מילים בעברית גם לדברים שלא היו קיימים בעבר כגון רכבת, חשמל, מכונית וכו'.

כמו בכל שפה מהר מאוד התחילו להשתמש גם בסלנג והתעורר הצורך למצוא שם הולם לאברו של הגבר. לשם תאור אברה המיני של האשה בחרו להשתמש בסלנג הערבי ואימצו את המילה כוס כמילה מתאימה לכך, אולי בגלל שהצליל דומה לשפה העברית או אולי בגלל סיבה אחרת.

לתאור אברו של הגבר השתמשו בהתחלה בכינוי הערבי "ערי" או בזה של האידיש "שמוק" אבל הקנאות לשפה העברית אילצה אותם לחפש מילה מתאימה שתהיה יחודית לעברית. בתנ"ך אין מילה שמתארת את אברו של הגבר גם לא במשנה או בתלמוד, גם בספרות ההשכלה אין מילה לאברו של הגבר מלבד רמזים.

כאשר מקורות העבר לא עזרו למצוא את הכינוי המתאים הלכו "למוצא האחרון" כלומר תרגום של המילה משפות אחרות. בסלנג גרמני אברו של הגבר נקרא "שוונץ" והפרוש של המילה הוא למעשה זנב ולכן התחילו לקרוא לאברו של הגבר זנב.

אבל אנחנו מדברים על סוף המאה ה19 ותחילתה של המאה ה20 כאשר הפוריטניות שלטה ברמה ולהזכיר את אברי המין נחשב לחוסר תרבות ולמעשה שלא יעשה בחברה תרבותית ולכן כאשר אנשים רצו להזכיר את אברי המין הסתפקו ברמזים. לכן במקום להגיד למישהו "אתה ממש זנב" רק רמזו על זה ואמרו "אתה ממש זין". מאחר והעברית שפה שדלה בקללות, על טהרת העברית, הרי המילה זנב ולמעשה הרמז עליו זין, תפס מקום של כבוד באוצר הקללות העבריות.

כל כך הרבו להשתמש ברמז עד שהרמז הפך למילה עצמה וכך קיבלה האות השביעית באלף בית את הכבוד לתאר את אברו של הגבר. כיום המילה זין הפכה לשיגרתית ואברו של הגבר קיבל מילה ראויה בעברית ובא לציון גואל ולציונה בועל.