לפני 4 שנים. 23 ביוני 2020 בשעה 12:56
אני מחזיק בובות חרסינה קטנות, יקרות, שבירות.
כל סיפור אישי שמישהי בחרה לשתף איתי, כל קושי או צער, או התלבטות שלא תמיד יש לה תשובה, שלא תמיד בכלל מחפשת תשובה - כל דבר כזה הוא אינטימיות עמוקה יותר מכל עירום.
מישהו שאני לא מכיר כל כך טוב ישב לדבר איתי, שם את הלב שלו על השולחן. חשוף, מוכן לשריטות, לדקירות. חשוף להגנה מהן.
כל רגע כזה הוא רגע שבו אני מחזיק עוד משהו שביר, יקר מאוד. עוד רגע שבו אני לומד כמה זה לא מובן מאליו.
