שעה מאוחרת, חשוכה, אף אחד לא רואה, אז זכרונות עולים. אפשר לכתוב, שעה מאוחרת, אף אחד לא קורא.
זה היה קצר ואמיתי. עמוק כמו עובי הגוף שלה, רטוב כמו כנות התשוקה שלה. כמה היא התאמצה אצלי לענג, לדעת שהיא טובה, לא לוותר.
ואצלה הציגה בהתרגשות את ארגז הצעצועים שלה. והנחתי עליה יד שתרד, לא על הברכיים הנוחות. לכריעה, על קצות האצבעות, ברכיים כפופות, פות שמאיים להיפער ולנטוף. מאמץ שיווי משקל שמנדנד את שדיה הנופלים בכבדות והצמאים לסערת הידיים החשופות. הארגז נשאר דומם, צופה מהצד בשקט. והמשיך להיות שקט גם כששכבנו במיטה והיא צמאה ליד המחבקת.
וידענו שמהחיבוק הזה כבר נמשיך ברחובות נפרדים.
התלבשתי וחציתי את הכביש לעיר אחרת, והיא התלבשה וחצתה את דרכה, כך שמעתי, להיות המלכה, השולטת, הדורשת ומקבלת.
ואז גם זה נעלם ממני.
אנחנו לא טובים בלשמור קצוות פרומים. תמיד מנסחים פתרונות וסופים, לא למען המטרה הנעלה של האמת, אלא רק כדי לישון ולהמשיך לצעוד מחר.
לילה טוב.