יש בחניון התת קרקעי דלת אחת שאף אחד לא מתייחס אליה. כולם בדרך למעלית או בדרך הביתה. ממהרים. לא להתעכב חלילה לפגישה מאיימת עם הפנטזיה.
לשם ניכנס. לחדר הקטן והמאובק הזה. הדלת תיסגר אחרינו ותרעים הד שיתגלגל בין קירות הבטון. בין קירות הבטון של חייך.
אני נצמד אליך מאחור. מצמיד אותך לקיר. היד שלי מהר מוצאת את הדרך אל התחתונים שלך. הם יישארו כבר פה. האצבע שלי כבר בתוך הכוס שלך. את תלויה עליה. את נושכת שפתיים כשהיד שלי מושכת לך את הפיטמה למטה. עוד למטה. תישארי זקופה. בוגרת. גדולה. אל תיפלי לפתרון הקל אל הריצפה. האצבע שלי כבר בפה שלך. טעם שלא תשכחי כבר. של בטון ושל הד ושל כוס נפתח ושל תחת רועד.
טעם של הלחישה שלך שזועקת כשאת תלויה על האצבע שלי וצמודה אל הקיר. מה אמרת? תגידי חזק. מה אמרת שם?
טעם של דלת שלא צריך לטרוח ולנעול אחרינו. כי מי ייכנס? כולם ממהרים.
טעם של דלת שבשבילך כבר תמיד תהיה פתוחה.