רק רגע

בכל פעם מחדש יש את הקו הזה לעבור. הקו שבו המבט משתנה. לפני שהגוף צולל, הנפש לוקחת עוד שאיפה גדולה של אגו.

ואז, בועות בועות, נשאר רק הדבר הזה המרוכז, האמיתי, היצרי, הבסיסי, החשוף. והמבט עולה לאט למעלה, יודע שאת במקום בטוח בשביל זה.

מחכה שגם אני אחליף ברגע את המבט. העיניים יתרכזו, הליטוף יהפוך לאש חודרת.

ובכל פעם מחדש, לרגע הזה של המבט המשתנה את מחכה.