בסוף מגיע רגע ששנינו לבד, ששנינו נדחקנו לאותה פינה באותו מחסן באותו משרד.
ואני רואה את המבט שלה גם כשהיא אומרת משהו סתמי, או ענייני, או סמול טוק כזה. המבט לא משקר. ואני כבר יודע מזמן שהיא "כזאת", והיא גם כנראה יודעת.
והיד שלי הולכת קצת אחורה, ככה ישרה, לאט. ואז רצה קדימה ונוחתת לה על פלח הישבן עם הטייץ השחור. והמבט שלה בהילוך איטי אלי אחורה. אותו מבט, רק בלי הסמול טוק.
והידיים שלה כבר כאילו מתוכנתות, עולות למעלה ונשענות על הקיר שמולה.
ושוב היד שלי נוחתת על הישבן שלה. ונשארת שם לחפון ולצבוט קצת.
אני בולע את המבט הזה שלה. אני רעב למבט הזה כמו שהיא רעבה ליד שלי שצובטת ומושכת את השד שלה למטה.
שנינו רעבים, ושנינו שומרים על השקט. היא נושכת שפתיים. אני נושך לה את הכוס עם היד.
היא נופלת על הברכיים. אני מושך לה את השיער אחורה כדי לבלוע שוב את המבט הזה שלה.
השפתיים שלה רועדות כשהיא מחבקת את הרגל שלי.
ואני יודע, מעכשיו בכל פעם אקבל את המבט הזה כשאעבור ליד דלפק הקבלה.