כמו שקבענו, באחת בצהריים בדיוק היא התפשטה, קיפלה את הבגדים יפה והניחה באמצע הסלון, על הריצפה.
היא סובבה את המפתח בדלת, ושיחררה את הנעילה.
כל מה שמפריד בין הדלת הסגורה לבינה, יושבת חשופה, על הברכיים ליד הבגדים המקופלים, זו תנועה נחושה של הידית מבחוץ. של מישהו שיודע את זה.
הגב זקוף, הבטן קצת רועדת, הידיים על הירכיים, האוזניים קשובות לכל רחש.
אחרי שתי דקות דפיקה בדלת. היא לא זזה. אני לא אמרתי שאדפוק ושהיא תבוא לפתוח את הדלת. אני אמרתי שאפתח את הדלת ואכנס.
דפיקה נוספת בדלת. היא יושבת ומקשיבה לפעימות הלב שעולות לה עד לעיניים.
צילצול בפעמון. מישהו שם כבר ממש מתעקש.
היא מתחננת שילך, שיתייאש, "אין אף אחד בבית" היא מתאפקת לא ללחוש.
כמה שניות של שקט, היא מנסה לסדר שוב את הנשימות.
בתנועה נחושה הידית יורדת למטה והדלת נפתחת. "תמשיכי לשבת" אני נכנס ואומר לה.
הבגדים מקופלים יפה. הגב זקוף. כל הגוף פועם עם הלב שלה עכשיו. כל המבטים שלה רועדים עם הנשימות.