לפני 4 שנים. 13 באפריל 2020 בשעה 8:44
סוף היום, עם משהו לשתות ומשהו לנוח עליו כמעט בריחוף, אחרי מאמץ גדול של ספורט או סתם עבודה בגינה. הנה אותה תחושה שאת מכירה, שזורמת כמו סם בתוכך. הרפיון שמעורב בטיפה כאב בשרירים. השרירים שלוחשים בכל תזוזה קטנה, בכל חיפוש זעיר של עוד רוגע.
סוף היום, כזאת תחושה בדיוק, אבל לא בשרירי הגוף, אלא בשרירי הנפש.
היית באה אלי בכל פעם שהדמעות שלך יבשו. בכל פעם שידעת שהצמרמורת עברה. בכל פעם שרצית לעצום עיניים אבל ידעת שצריך לפקוח אותן.