כבר שלושה חודשים שאני "מתחילה מחדש".
הפרופיל פה כבר שנה, אבל מודה לא אני המחליטה. זה לא שקמתי בוקר אחד ואמרתי שאני מוכנה, זאת לא אני... זה הגוף שלי. כמו שהחליט לפני כמה שנים שדי לו, שהוא צריך לנוח ונרדם בלי לשאול אותי אפילו, כך הוא קם בוקר אחד. התעורר. ומאז הוא חי עם כאב מתמיד. לא כאב של בדסמ, כאב שזקוק לבדסמ.
מרגישה כאילו קיים לי דופק במקומות שלא חשבתי עליהם, לגוף שלי חיים משלו. הוא רטוב וכואב וזקוק וברגעים הכי לא קרואים.
והוא לא שבע. הוא לא שבע כי הוא לא מקבל את מה שהוא זקוק לו, לא באמת.
ואני אומרת לו, גוף תרגע, אני מרגישה שאתה תכף יוצא מעורך, אבל הוא לא מקשיב לי, הוא מחכה שמישהו יכנס לי מתחת לעור, שיגע.
בחודשים האחרונים אני חיה בתוך תחושה בלתי פוסקת של בעירה
יושבת בעבודה ועולה בי תחושה חמה בבטן,
הולכת ברחוב והחום הזה יורד למטה והופך לדופק חזק וזה הופך אותי לטיזרית. טיזרית איומה!
ותמיד נדמה לי שרואים, שמצליחים לקרוא אותי, הרי העיניים מדברות, החיוך לא מצליח להסתיר. לפעמים כאילו כתוב על המצח "כלבה".
בכל הפעמים הגוף שלי מאותת לי עם הכאב ומזכיר לי את החוסר, להיות כלבה בלי בעלים כמו להיות נעל בחלון ראווה בלי רגל מחוברת אליה.
הוא ממתין, להרים את הנקבוביות ולתת למישהו לשבת בתוך הורידים, ללטף אותם ולתת לדם לזרום.
בימים האחרונים הוא נכנס והוא פה והגוף שלי שחי חיים משלו, לא מוכן להיפטר מהכאב כי זה מדגיש את החיות שבהתעוררות שלו אבל הוא משתף פעולה ומוסיף לכאב גם הנאה.
וכך כשהיום התקבלה הודעה כל מילה בה הדגישה את התחושה, העיקצוצים החלו מקצות האצבעות ועלו במעלה הגוף, החום התפזר והדופק פעם, שוב הוא רטוב תמידית לאחרונה והמבוכה, אוח המבוכה שלא יקלטו את הזונה.
אם היה אפשר לראות אנרגיה, היה מסביבי ענן.
**הנקבוביות מתחילות לעלות
כלבה באימון!