למצוא את עצמי פה שוב חצי שנה אחרי, לזכור את אותו לילה, את אותו בוקר, את השבת הבלתי נשכחת שבאה בעקבותיו. אני כבר שעתיים שוכבת על המיטה ובוהה מסביב, וכל מקום שעיניי נחות עליו מוכר עד בחילה, הרי ראיתי את הכל בדיוק מאותה הפוזיציה כל אותו הלילה.
הכי מוזר אבל, זה שאת המילים האלה כתבתי שנתיים לפני כן. גם בלי לדעת ומתוך שיגעון מוחלט צפיתי את הבלתי יאמן.
ודווקא היום, כשאני מנסה לתת לשנינו את המנוחה שמגיעה לנו כל כך, אני פה, ואין אף אחד אחר מלבדו שאוכל לדבר איתו על זה. Typical.
יאללה, די, שיגיע כבר הבוקר.
אתה לא אוהב אותי, אתה שונא אותי. אני לא אוהבת אותך, אני אוהבת חלום. אם הייתי צריכה תזכורת, קיבלתי אותה ישר בבטן הרכה במיוחד שגידלתי.
קומי, תאכלי משהו, תעבדי משהו, תשתי משהו, תעשני משהו, תקיאי משהו. רק קומי, השאר יבוא מעצמו. גם הלילה הזה, כמו ההוא, ייגמר לתוך זריחה. אולי מחר תתעוררי לתוך תובנה חדשה, אולי תקיצי אל אותה ההבנה המפלחת מאז.
זכרתי את הרעש של המכוניות, מה שלא זכרתי זה את של המקרר...