הכל אדום.
אני צריכה לעצור. נשברתי.*
אני כבר חודש (בדיוק) נאבקת.**
עם עצמי. עליך.
כן, אני מודעת היטב לעובדה שאתה באמת ניסית לתת לי את מה שביקשתי, שוב שליטה מהצד. אבל אני לא מרגישה שיכולה לעשות את מה שאני עצמי ביקשתי.
וכן, אני יודעת שאמרתי אז בולעת מה שתיתן ואומרת תודה. אבל אני כועסת ומפחדת. מכישלון, איתך ובלעדיך.
וכן, אני יודעת שהשאלה הבאה היא "ממתי סיכון עוצר אותך?". אבל החששות האטו אותי. צעדי מיקרו-נמלה. ובלי אש.
אז עצרתי. החרשתי לחלוטין את הדד-ליין שאני הצבתי לעצמי והשארתי את כל הסגירה לאחרי החגים. ודמיינתי לרגעים (שעות, ימים?) שאני נענשת. על כל העוול שיש אצלי בכף. ויש רשימה שלמה הרי. האם רק אני הענשתי אותי?
אז "אדום." עכשיו אדום. הכל אדום. אני שותתת, אני רותחת, אני מנגחת את עצמי נון סטופ אל הקיר שהוא אתה.
עוד חמש שנים לך על האדום. בסופו של דבר כולנו קלישאה בצורה זו אחרת, אז אולי צריך פשוט לזרום עם זה...
*עד הפעם הבאה שאישבר מלהישבר?
**וכמה זמן יעבור עד אז?