(י)היו ימים כאלה. (י)היו גם שבועות כמו השבוע הזה.
שרשרת של בשורות מאכזבות, תקוות שנגוזו לפחות לעכשיו, תיסכול שלי עם עצמי על טעויות של חוסר תשומת לב שעלו לי בנזקים, קטנים כגדולים, ואת הגלגל אי אפשר לסובב לאחור. כמו דה-נטורציה של חלבון. היה. עכשיו משהו אחר. ובמקרה דנן, פחות טוב. תתמודדי.
רצית. קיווית. חלמת. שאפת. ווטאבר. זהו, לפחות לעכשיו. תתפוצצי, תפוצצי או שתלמדי להטמיע, לשחרר, להמשיך הלאה.
אומרים שמה אמור לקרות, קורה. מה זה אומרים - אני אומרת!
אז השתחרר הפקק. שפכת החוצה את כל התיסכולים והאכזבה מהשבוע האחרון.
והמקאלאן המהמם חיכה בדיוק איפה שהשארת אותו, וחיבק את שאר העזרים בחיבה של מכרים ותיקים שבאמת כמעט ולא התראו אף פעם. היום תור כולם. מי עוד בא לשחק?
האיפור שזלג מזמן, העיניים שהאודם שלהן תואם בדיוק את השמלה, האף הקטן והחמוד שלפחות לא דולף יותר... יש בעולם הזה אנשים שיידעו להגיע כשתקראי להם. כשמוצאים כאלה, כדאי לשמור עליהם מכל משמר. גם עשור, גם שניים, גם חמישה.
1998. 2008. 2018. יאללה, לעשור הבא.