Raison D'être

https://www.youtube.com/watch?v=i3EvYpGdZIk

אם יש לך תמונה עם אלכוהול ביד - לא.

אם יש לך תמונה עם מכונית - לא.

אם יש לך תמונה עם בשר תקוע בפה - לא.

אם יש לך תמונה במדי צה"ל - לא.

אם יש לך תמונה עם תפילין - לא.

אם יש לך תמונה בה אתה עוסק בפעילות ספורטיבית - לא.

אם יש לך תמונה בה אתה חושף שרירים - לא.

אם יש לך תמונה שצולמה בעזרת מקל סלפי - לא.

אם יש לך תמונה עם כובע נייק - לא.

אם יש לך תמונה במסיבת טבע - לא.

אם יש לך תמונה שצולמה בחו"ל - לא. נטו מקנאה, אגב.

אם יש לך רווח בשיניים - לא.

אם יש לך תמונה עם אופנוע - אולי.

אם יש לך תמונה עם שיער ארוך - אולי.

אם יש לך תמונה עם כלי נגינה - אולי.

אם יש לך תמונה בה אתה מחייך - אולי.

אם יש לך קעקועים - אולי.

אם יש לך תמונה עם בעל חיים - כן.

אם יש לך תמונה עם כלב - כן.

אם יש לך פנים סימטריות - כן.

*מחשבות שעולות בזמן שיטוט של חמש דקות בטינדר. אפליקציה מיותרת.

לו הייתי רוטשילד, הייתי מממנת (כן, ספרתי את כמות ה-מ') לעצמי חופשה בת ארבעה ימים.

ארבעה ימים זה די והותר לעניות דעתי, בשביל לישון.

אני הרוגה. סחוטה. וכרגע קצת רוטשילד.

אבל מה הטעם לעבוד כ"כ קשה בשביל כ"כ הרבה כסף, ולא לזכות בקצת מנוחה?

הנה, אמרתי זאת. אפשר להסתדר עם קצת פחות כסף.

הדבר שמדיר שינה מעיניי, הוא ההזנחה הפושעת שלי כלפיי אלו שאני אוהבת.

שכחתי את יקיריי במסע האחרון אליו יצאתי, כדי לשכוח את עצמי קצת.

ועל כך צר לי.

הסמארטפון צלל לאסלה, ביליתי במיון פעמיים בחודש האחרון, ואני במחזור.

אין לפוסט מטרה מסויימת, אני פשוט כה עייפה. רציתי להוריד מעצמי קצת נטל.

עליתי במדרגות, אחת אחת, לא היה לי כוח להתאמץ.
השעה הייתה מאוחרת, אבל לא מאוחרת מספיק כדי שפנסי הרחוב יכבו.
הגעתי לכביש הראשי והתחלתי לצעוד על המדרכה.
מישהו ניפץ חלון, או משהו בסגנון, כי היו המון שברי זכוכיות בדרך.
אני זוכרת שכל הזמן חשבתי "כמה זה מדהים, איך שהאור נוחת בכזאת רכות על הזכוכיות וגורם להן להראות כמו אבק פיות או משהו מיסטי וקסום אחר".
אני זוכרת שהמחשבה הבאה שעלתה בראשי הייתה עליך. כמה שבוער לי להרוס אותך מבפנים.
סתם צורך נקמני שאני לא באמת אפעל לפיו.
אני הבנתי כבר... הבנתי למה.
אבל הסיפור הלא סגור הזה די אוכל אותי מבפנים.
והכי כואב לי, שאני לא מסוגלת לשנוא אותך. אני זועמת - זה כן.
אבל לא שונאת.
כי גם אני, בדיוק כמוך, פגעתי. שיקרתי. ברחתי.
אולי זאת קארמה. אולי זה משהו אחר.
אולי אני סתם שוקעת ביותר מדי מחשבות כי הייתי עסוקה בלצפות ביותר מדי סרטים רומנטים ואכלתי יותר מדי פופקורן תוך כדי.
פתאום הבנתי שאולי השעה כן מספיק מאוחרת אחרי הכל - פנסי הרחוב נכבו.



לקחתי לי דף לבן, וכמה צבעים.
ציירתי לי החלטות חדשות, מעניינות יותר.
לא לשווא חיכיתי שנתיים. מסתבר שלדברים טובים אכן שווה לחכות.

https://www.youtube.com/watch?v=FJJ8hWDXWGs

אז יצא לי לחגוג את פורים ואת יום ההולדת שלי בהפרש של כמה ימים.

ואם להיות כנה, יצאתי מאוכזבת מזה ומזה.

שלא יובן לא כהלכה, הרעיפו עלי אהבה בכמויות, בירכו והשקיעו מחשבה, הביאו מתנות.

ומובן מאליו שאני מעריכה ומוקירה את כל מי שהתקשר, כל מי שהוציא אותי לבלות ולאכול, כל מי שנגס חתיכה מזמנו היקר וקנה לי מתנה, והפתיע.

אבל זה כבר לא מרגש כמו פעם. זה מרגש כשלעצמו.

אמנם אני נחשבת תינוקת במושגי "העולם הגדול", הרי ממש לפני שניה בקעתי מהביצה. אך אני לא יכולה שלא לתהות לעצמי איך יצא שהזדקנתי בכזו מהירות.

אני מרגישה זקנה. וזה כי למה? אני צריכה לטרוף את העולם בגילי. 

בעוד אני כותבת, יוצא לי לחשוב מחדש על כל עניין כתיבת הפוסט הספיציפי הזה. אין לי כוח כרגע.

אמשיך בעריכתו בהזדמנות הראשונה.

ישנם יומיים בחודש, בהם אני מרשה לעצמי להתמסכן.

ללא שום ביקורת עצמית, ללא התחשבות ברגשותיהם של אחרים.

רק אני והרחמים העצמיים שלי.

ודאי שעכשיו יהיו את אלו שיסכמו בינם לבין עצמם את העובדה שאני פרינססה מפונקת, ו"מה היא בכלל מעזה לרחם על עצמה, הזאטוטה?".

בדרך כלל, ביומיים הללו, אני נוהגת לנתק קשר עם העולם, בעיקר מאלו שאכפת לי מהם, ולהתלונן לארבעת הקירות בהם אני מעדיפה להישאר סגורה, שלעזאזל עם השדיים, לעזאזל עם הישבן - למה לא נולדתי גבר?

אני מאמינה שהייתי מסתדרת טוב יותר עם בעיטה אקראית לאשכים כמה פעמים במהלך חיי, מאשר לעבור את העינוי החודשי שמזכיר לי שאני אישה פורייה. למקרה ששכחתי.

אבל בניגוד חד לתלונותיי, אני אוהבת את היומיים האלו בחודש מסיבה אחת בלבד: אני אוכלת כמה שמתחשק לי, ואף אחד לא נמצא לידי כדי להעיר לי על הררי השומן ואינספור הקלוריות שאני מרשה לגופי לקבל.

פסטה, פיצה, לחם לבן, עוגות, עוגיות, שוקולדים וחטיפים.

כל התענוגות אותם אני שומרת לימי נצחון, או כפינוק - נהפכים למזון מחיה למשך 48 שעות.

ואני אגיד לכם משהו. בתום היומיים הארורים, מלאי הדם והכאב? אני לא מרגישה אשמה. אפילו לא לשניה. כזו אני.

ועכשיו, אם תסלחו לי, יש לי עוגת תמרים עם סירופ מייפל שמחכה לי במטבח.

ואם מישהו יוכל מחר בבוקר לכוון אותי לאפסנאות, אני אעריך זאת מאוד. יש כמה קילוגרמים עודפים שאני מעוניינת להזדכות עליהם.

*פוסט זה נועד נטו בשביל לפרוק את התסכול העמוק שאני מרגישה מדי יום. אתם מוזמנים להשתעשע ממנו, להזדהות עמוקות, ואפילו (חס וחלילה) ליישם להבא דברים שתקראו כאן.

לא יתכן שאני ארגיש כ"כ טוב עם האינטליגנציה שלי כפישרית בת 21, כשהאתר הזה מלא באנשים שאמורים לראות את הדברים בדיוק כפי שאני רואה אותם.

לפחות מחציתם עברו מזמן את שנות העשרים המאוחרות שלהם, אם לא צועדים לעבר משבר אמצע החיים בבטחה. 

לא יתכן שבן אדם שסיים תיכון, לא ידע שגוף ראשון - יחיד - עתיד - זה א', ולא י'. 

לא יתכן שבן אדם שלא ידע דבר כזה יפנה אלי בכוונה כנה לזעזע את עולמי ולהרטיב את תחתוניי.

החלטתי לתת במה לכמה מההברקות שיוצא לי לקרוא על בסיס יומיומי, סתם כי נמאס לי להיות היחידה שסובלת.

בעיקרון, זה מתחלק למעט סוגים של גברים (או שאם נקרא לילד בשמו - נשלטים או שולטים פסיבים), אבל המעט הזה חוזר על עצמו בתזמון מחזורי מדויק, כמו קו מסויים של אוטובוס.

"היי" - אוקי... תוכן הודעה לא בא בחשבון? 

"אפשר לשאול שאלה?" - כצפוי, ריק מתוכן. טריק שיווקי מאוס על מנת ליצור סקרנות ולגרור תגובה. אגב, התשובה לשאלה הזו תמיד תהיה לא.

"בא לך לשחק?" - לשחק במה?  אולי אם להודעה היה תוכן הייתי סקרנית לדעת מה משחקים, מה חוקי המשחק, מה העונש של מי שמפסיד. נאדה. גורנישט.

"אני רוצה לגלות לך מי את" - היי שמי XXX,גבר שולט,נאה ואינטלגנט
                                  מחפש כנועה,עדינה ורכה,כזאת שרוצה להתמסר. 

                                  הגבר שלוקח שורות מהפרופיל שלי, ומכריז בריש גלי דבר כזה, שיעמוד מאחורי דבריו. שיבדיל את עצמו, שיספר לי מה כ"כ מיוחד בו שיגרום לי לרצות להכנע לו.

"..." - מסוג הדברים שמורידים לי זקפה. עדיף כבר "היי", בחיי.

"בוקר טוב/ערב טוב/לילה טוב" - שנוי במחלוקת. כותרת צריכה לפתות אותי להיכנס פנימה, להסתקרן, לגלות. וזה פשוט לא זה. אמנם זה מאוד נחמד שמברכים ב"לילה טוב", לא שאני מזלזלת חלילה.

                                      אבל לא כשבחוסר מקוריות עסקינן, ולא כשזה ממלא לי עמודים שלמים בתיבת ההודעות הנכנסות.

"את מושלמת" - ובכן, כן. אתה מוזמן לכתוב לי הודעה בה מצויין שצחצחת היום שיניים, יהיה לה את אותו האפקט.

"דברי אלי ילדונת" - אחרי כותרת כזאת, כדאי שתכתוב לי רשימת דברים שאני אמורה להגיד לך, או שבמינימום יהיה לך את האומץ להצדיק את זה שאתה חושב שיש לך זין גדול.

                        הודעה ריקה פשוט לא באה בחשבון, סבא'לה.

"את מי שאת רוצה להיות?" - זה עמוק ושטוח בו זמנית...
                                  הכל תלוי לאם את באמת מבינה את הרבדים הנסתרים במשפט הזה
                                  או שאת מתייחסת אליו כאל סיסמא ריקה מתוכן.

                                  המתחכמים שמנסים להגיע איתי לאספקט האריסטוקרטי, לנסות להוכיח לי שיש להם משהו בקודקוד.

                                  לכתוב לי אסופת מילים אותה למדתם מכרטסת פסיכומטרי לא עושה עלי רושם, צר לי.

"שלום" -                       אני בן 29 נראה מעולה בפנים ובגוף אבל חשוב מזה אני יגרה אותך שכלית. אני מעניין ומסתורי חברותי עם חוש הומור יש לי תעבות ממין ומהחיים עצמם..

                                  אני יקנה לך נעליים ילקק רגליים יעשה כל מה שתרצי אני יהיה גם הגבר שאת חושקת.

                                 לא הגיוני שבזמן שהואגינה שלי מתייבשת, כל רצוני הוא לממן לבחור המסכן השלמת בגרויות בלשון.

                                 חזרה פשוטה על אותיות אית"נ הייתה מונעת ממני חרדה מיותרת על מר גורלי. הרי עברית היא שפה שיש בה חושניות (ובכל זאת, הונגרית במקום הראשון), קצת מאמץ לשמר שפה יפיפה היה מגרה אותי להגיב.

וכמובן, כל עשרות (אם לא מאות) הנשלטים והעבדים שישפילו עצמם עד אפר ועפר בהודעות ביזאר,

הנודניקים העקביים שישלחו הודעה לפחות פעם בשבוע כדי לוודא שאני זוכרת לא לענות להם (אולי הפעם היא תענה?),

והדומים האכזריים ללא הרגשות שידרשו ממני לשלוח להם שם, מקום מגורים וגיל - וכל זאת כשאני על ארבע, וגם זה בתנאי שאסיים את הפניה שלי אליהם ב"כן, אדוני".

* כותבת הפוסט מבקשת להבהיר שאין בכוונתה לפגוע ברגשותיהם של עבדים/אדונים למינהם או לזלזל בדיסלקציה, דיסקלקוליה, ושאר לקויות.

   אם מישהו מצא את עצמו נעלב או נפגע  - תשמרו את זה לעצמכם.

   כותבת הפוסט לא מעודדת פניות פרטיות בעקבות הדברים הנ"ל.

Chocking games: if she's turning blue, you might wanna stop

איזה מזל שהאדון שלי,

יודע מה הוא עושה.

את מקבלת פרספקטיבה חדשה על דברים שגרתיים.

אפילו המילה 'שגרה' מקבלת משמעות אחרת, זרה. מיוחדת.

פוסעת ברחוב הומה אנשים, ושקט לי בפנים. הכל די ברור לי, כל חלק מסתדר בדיוק כמו שאני רוצה.

ואז זה.

זמן איכות עם החברה הכי טובה. השיחות שלנו תמיד יובילו למקומות מרנינים ומשמחי לבב אנוש (ואנחנו אפילו לא שותות יין).

אנוכי: "אבל אם הייתה לך את זכות הבחירה, היית מעדיפה למות בשריפה או בטביעה?"

ס': "כמובן שבטביעה."

אנוכי: "זה לא כזה מובן. למה דווקא בטביעה?"

ס': "כי למות בשריפה זה כאבי תופת. למות בטביעה זה פחות גרוע, זה כמו להחנק מזין."

באותו הרגע מחשבותיי כבר נדדו אל הזין היפה שלו.

בשמחה הייתי נחנקת מהזין שלו. מתחננת להכיל את כולו.

כורעת על ארבע, מלקקת. יונקת. עד טיפת הזרע האחרונה.

רוצה שיתרוקן לתוכי, רוצה לגרום לו לורטיגו.

ואז, כשהכל נרגע, והלילה עוטף - רוצה שילטף את שערי.

בדיוק כמו שאני אוהבת.

זה מה שיוצא.