ישנם יומיים בחודש, בהם אני מרשה לעצמי להתמסכן.
ללא שום ביקורת עצמית, ללא התחשבות ברגשותיהם של אחרים.
רק אני והרחמים העצמיים שלי.
ודאי שעכשיו יהיו את אלו שיסכמו בינם לבין עצמם את העובדה שאני פרינססה מפונקת, ו"מה היא בכלל מעזה לרחם על עצמה, הזאטוטה?".
בדרך כלל, ביומיים הללו, אני נוהגת לנתק קשר עם העולם, בעיקר מאלו שאכפת לי מהם, ולהתלונן לארבעת הקירות בהם אני מעדיפה להישאר סגורה, שלעזאזל עם השדיים, לעזאזל עם הישבן - למה לא נולדתי גבר?
אני מאמינה שהייתי מסתדרת טוב יותר עם בעיטה אקראית לאשכים כמה פעמים במהלך חיי, מאשר לעבור את העינוי החודשי שמזכיר לי שאני אישה פורייה. למקרה ששכחתי.
אבל בניגוד חד לתלונותיי, אני אוהבת את היומיים האלו בחודש מסיבה אחת בלבד: אני אוכלת כמה שמתחשק לי, ואף אחד לא נמצא לידי כדי להעיר לי על הררי השומן ואינספור הקלוריות שאני מרשה לגופי לקבל.
פסטה, פיצה, לחם לבן, עוגות, עוגיות, שוקולדים וחטיפים.
כל התענוגות אותם אני שומרת לימי נצחון, או כפינוק - נהפכים למזון מחיה למשך 48 שעות.
ואני אגיד לכם משהו. בתום היומיים הארורים, מלאי הדם והכאב? אני לא מרגישה אשמה. אפילו לא לשניה. כזו אני.
ועכשיו, אם תסלחו לי, יש לי עוגת תמרים עם סירופ מייפל שמחכה לי במטבח.
ואם מישהו יוכל מחר בבוקר לכוון אותי לאפסנאות, אני אעריך זאת מאוד. יש כמה קילוגרמים עודפים שאני מעוניינת להזדכות עליהם.
