עליתי במדרגות, אחת אחת, לא היה לי כוח להתאמץ.
השעה הייתה מאוחרת, אבל לא מאוחרת מספיק כדי שפנסי הרחוב יכבו.
הגעתי לכביש הראשי והתחלתי לצעוד על המדרכה.
מישהו ניפץ חלון, או משהו בסגנון, כי היו המון שברי זכוכיות בדרך.
אני זוכרת שכל הזמן חשבתי "כמה זה מדהים, איך שהאור נוחת בכזאת רכות על הזכוכיות וגורם להן להראות כמו אבק פיות או משהו מיסטי וקסום אחר".
אני זוכרת שהמחשבה הבאה שעלתה בראשי הייתה עליך. כמה שבוער לי להרוס אותך מבפנים.
סתם צורך נקמני שאני לא באמת אפעל לפיו.
אני הבנתי כבר... הבנתי למה.
אבל הסיפור הלא סגור הזה די אוכל אותי מבפנים.
והכי כואב לי, שאני לא מסוגלת לשנוא אותך. אני זועמת - זה כן.
אבל לא שונאת.
כי גם אני, בדיוק כמוך, פגעתי. שיקרתי. ברחתי.
אולי זאת קארמה. אולי זה משהו אחר.
אולי אני סתם שוקעת ביותר מדי מחשבות כי הייתי עסוקה בלצפות ביותר מדי סרטים רומנטים ואכלתי יותר מדי פופקורן תוך כדי.
פתאום הבנתי שאולי השעה כן מספיק מאוחרת אחרי הכל - פנסי הרחוב נכבו.
לקחתי לי דף לבן, וכמה צבעים.
ציירתי לי החלטות חדשות, מעניינות יותר.
לא לשווא חיכיתי שנתיים. מסתבר שלדברים טובים אכן שווה לחכות.
https://www.youtube.com/watch?v=FJJ8hWDXWGs
לפני 9 שנים. 8 באפריל 2015 בשעה 19:39