שכחתי כבר איך זה לעמוד במרכז של קבוצה של גברים (וכמה נשים) שכולם רוצים לזיין אותי ולחשוב למי מהם אתן.
שכחתי כבר איך זה לחזור הביתה עם איפור הרוס, זרע על השדיים ולא מספיק בגדים לכסות אותם.
שכחתי כבר איך זה לקחת יד של גבר זר, ללחוש לו באוזן "אתה הולך לזיין אותי עכשיו" ולקחת אותו לחדר אחר.
שכחתי כבר איך זה לחזור למסיבה ולראות במבטים מסביב שכולם מנחשים מה עשו לי.
שכחתי כבר איך זה שמתייחסים אלי כמו לסחורה.
שכחתי כבר איך זה מרגיש שמישהו מפלרטט איתי ואומר דברים סחיים, ואני מגלגלת עיניים, אומרת "משעמם לי, בא לי זין" והולכת משם.
שכחתי כבר איך זה להעלות את הסטטוס החברתי של הגבר שהביא אותי.
שכחתי איך זה לקבל ממנו הסברים מי זה מי ולזכור כל פרט, כולל את מי אני צריכה לשים ברשימה.
שכחתי כבר איך זה להוריד לגבר את הקונדום ולנקות את הכל במציצה ארוכה ואיטית, כדי שיבין שיש לו עסק עם שרלילה איכותית.
שכחתי כבר איך זה לארגן ששני אנשים יהיו ערים עכשיו, מחכים לסימן מצוקה טלפוני ממני.
שכחתי כבר איך זה ללכת מהמסיבה לבית של מישהו לא מוכר עם הוראות, ולחזור משם במונית לבית של המארח אחרי שהמסיבה כבר הסתיימה.
שכחתי כבר איך זה לעמוד בכניסה מול מבטים עייפים של שלושה גברים ששואלים את עצמם מה עושים עם זאתי עכשיו, ומי עושה ראשון בזמן שהאחרים ממשיכים לנקות.
שכחתי כבר איך זה לשמוע אחד יוצא מהחדר ומתלחשש עם זה שנכנס.
אבל זכרתי טוב מאוד איך מרגיש להתעורר בבוקר אחרי.
