התעוררתי אתמול בבוקר והודעתי על יום מחלה, וקראתי תגובות של גברים חרמנים, גם פה בבלוג וגם בהודעות. וזה קצת הרגיע אותי כמו שחשבתי אז שמחה שפרסמתי את ההודעה שפרסמתי.
הייתי בבית יום שלם, ומתישהו אחר הצהריים שלחתי לקטנה הודעה שאני מרגישה רע והיא איכזבה אותי ואני פגועה ממנה. והיא באה בערב והקשיבה והיה שוב קצת קשה איתה. היא יותר מדי מתגוננת. ואחרי שהיא הלכה שלחתי הודעה לבתול ואמרתי לו גם שאני פגועה ממנו מאוד וקשה לי עם זה. והוא התקשר ודיברנו הרבה בטלפון, והוא שיתף הרבה ממה שעובר עליו ולא כל כך היה לי מקום בשיחה, אבל הקשבתי והייתי חברה טובה. סיימנו בקצת דיבור מלוכלך בזמן שהוא אונן. הוא אמר לי שהוא יכול לבוא אבל אמרתי לו שלא ואני צריכרה להתרחק קצת עד שאני אבין מה קורה איתי. אז הוא גמר וניתקנו והלכתי למיטה לאונן קצת ולדמיין שיש עלי גוף גדול של גבר חזק שלא נותן לי לזוז.
למרות ששתי השיחות לא היו מעולות אני שמחה וגאה בעצמי שעמדתי על שלי. סביר שמתישהו נשלים והוא יזיין אותי ואני אזיין אותה והכל יהיה כמו קודם, אבל לפחות לזמן מה אני מוכיחה לעצמי שכשלא מתאים לי אני לא פותחת רגליים במקום לדבר.
העניין הוא שקרה מעט מאוד פעמים בעבר שלא היה לי מישהו בשבילי בזמן שאחרים איכזבו. תמיד היה לי מישהו להזמין להיות בצד שלי, כלומר לזיין אותי עד אובדן חושים. פתאום בזמן שאני כותבת את זה אני קולטת שחבורת הצעירים הנועזים שהייתי מזיינת בשנה שעברה כבר מזמן לא יצרו קשר וקצת שכחתי מהם. גם ככה הרבה מהבילויים שלנו היו בימי שישי אחרי הצהריים, נראה לי שאני שולחת כמה הודעות ומבררת אם מישהו מהם רוצה לקפוץ.