מפרסם במסגרת מדיניות "יהללוך זרים ולא פיך".
במקרה הזה, זה לא רק מה שהיא כתבה, זה גם מי שכתבה:
עמדתי על במה. מולי עשרות עיניים רעבות, סקרניות, בוחנות. בגד גוף צמוד עלי, לא השאיר שום מקום לדמיון, הייתי כמעט עירומה מולם, והתכוונתי לפשוט לא רק את בגדי, אלא גם את הנשמה שלי, להכניס אותם עמוק פנימה, לעולמי, לתוך כלוב הצלעות. ולא פחדתי.
כי הוא היה לידי.
לא שמעתי אותו מתקרב, רק הרגשתי. יד חזקה חיבקה את הצוואר שלי. החום של גופו מאחורי הרגיע אותי ונשענתי עליו, חושפת את צווארי לחיבוק החזק.
חבלים נגעו בגופי. הוא שיחק איתם, במהירות, במקצועיות, כמו תמיד. מידי פעם הצמיד אותם לחלקי גופי, נותן טעימה, מכין אותי למגע הקשיח שלהם.
בפתאומיות הוא משך את שני ידיי לאחור והידק עם החבל. הראש שלי נפל קדימה, אבל אז הרמתי אותו שוב לקהל. החבלים התלפפו על ידי, יותר ויותר חזק, ואני הרגשתי קשר עם מכשפות של פעם, שעמדו גם כך, לעיני הקהל הרעב.
אבל אני כאן מבחירתי. והמענה שלי אף פעם לא יפגע בי. רק ישחק איתי קצת. עם הגוף שלי, עם הנפש שלי. ואז יאסוף הכל חזרה, קצת יותר טוב ממה שהיה.
הרגל שלי עפה לאוויר. נפלתי לתוך החבלים שיצרו כלוב חונק שחסם לי את האוויר חלקית. איבדתי שיווי משקל. נשימות. צללתי לתוך הכאב והחנק. נמסתי בתוכם. אחרי נצח הרגל השנייה עלתה לאוויר. החבלים חיבקו אותי, הידיים שלו ליטפו את גופי, והכאב שחרר. ידעתי שזה לא לזמן ארוך. תנועה אחת שלו והחבלים שהחזיקו את גופי שוחררו. נפלתי עם הראש למטה, תלויה מהרגליים. החבלים התהדקו תחת משקלי.
הוא נשק לי נשיקה עדינה ונתן דחיפה קטנה. ואז סיבב את החבלים. ריחפתי. ואז הרגשתי הצלפה. מסוחררת, מבולבלת, לא ידעתי מאיפה תגיע עוד אחת. ועוד אחת. התכווצתי בתוך החבלים מכאב והם ננעצו בי בחזרה.
ואז הוא הרים את הגוף שלי למעלה. הקשר על החזה גרם לי להרים את הראש לקהל. או שזה היה אחר כך? הייתי כל כך עמוק שם בפנים שהכל התערבב. אבל אני זוכרת את השעווה החמה. נוזלת על הירכיים שלי, בפלגים רותחים, משתחלת לה מתחת לבגד גוף. רעדתי ביחד עם הזרימה המנשקת, המכאיבה הזאת. ואז הרגשתי יד חזקה נוחתת על גופי. צליל מושלם שמביא כאב. עוד קצת כאב. ועוד טיפה, כי כייף לו להכאיב לי. הוא מסובב אותי אליו ומחייך. אני יודעת שהוא נהנה להחזיק אותי בחבלים שלו, ואני נהנת לתת לו את מה שהוא רוצה.
נשיקה קטנה ואז החלק הכי מושלם הגיע.
הוא שחרר רגל אחת וגופי התעוות לצורה של בובה שבורה. בובה שלו. הוא נתן דחיפה קטנה והתיישב על הכורסה בנינוחות. הייתי מעל, חסרת עונים, תלויה באוויר כמו קישוט ביתי מוזר, מתוך חלומות של סאדיסט. הוא כבר לא הסתכל עליי אפילו. רק נידנד טיפה, מדי פעם, סתם. ליופי. אני קישוט. קישוט חיי וסובל. יש משהו יותר יפה מזה?
הוא נתן לי זמן להיות שם. להיות כלום לרגעים ארוכים. חפץ תלוי באוויר מול הבעלים שלו, קיים רק לצורך הנאה בעיניו של השולט.
ואז שיחרר אותי לידיו. לתקן בחזרה. לאסוף, לנשוף חיים ואהבה בחזרה. התכרבלתי לחזה שלו כמו תינוקת. הייתי שלמה שוב.
האור נכבה והקהל פספס את הרגעים הכי חשובים. כשהוא שחרר את החבלים הוא קשר את ידיי עם חבל מחובר לצוואר שלי.
משחררת ידיים? החבל חונק. מרימה ידיים? כאב בכתפיים לא נותן להחזיק אותן ככה.
"מתנה קטנה בשבילך", הוא חייך. לקח זמן לשחרר את שאר הקשרים. התענגתי בתוך הלולאה.
לבסוף הוא נתן לי לעמוד שוב מול הקהל. ידיים קשורות מאחור. חבל על הצוואר. אנשים עוד לא עזבו לרקוד ולשתות. הם בהו בנו כשהוא שחרר את ידיי ולחץ לחיצות חזקות בכתפיים. מחזיר גם את גופי למקום. הסתובבתי עליו והתחבקנו חיבוק ארוך. בידיים שלו זה מרגיש כמו בית חם ואוהב. מבצר.
תמונות בהמשך (: