אנחנו מכירים כבר כמעט 10 שנים אבל רק לפני שבוע היא ביקשה סשן שיבארי איתי.
אני מודה שאני נמשך אליה. משהו בחיוך שלה. כשהיא מחייכת העיניים שלה בורקות ואז נדמה כאילו כל העולם מחייך.
אתמול היא הגיעה. חוששת, אולי אפילו מפוחדת, היות והפעם היחידה שמשהי שמה עליה חבל ממש לא הייתה מוצלחת.
ישבנו ודיברנו והשיחה זרמה לכיוונים שונים. כיוון שהיא הגיעה מנסיעה ארוכה, הכנתי לה טוסט עם נוטלה וחמאה וכוס תה שאולי עזרו והיא ביקשה שנתחיל.
התחלנו בקשירת קרקע שנועדה לתת תחושה של חיבוק והכלה ומשם התחלתי לאתגר אותה כל פעם קצת.
והיא הגיבה כל כך יפה. יכולתי לראות את המאבק הפנימי שבתוכה כשהיא משחררת את הראש וגוף לתוך הקשירה. כיסוי העיניים עזר לה עוד יותר להשתחרר וראיתי איך לאט הנשימה משתנה, הגוף מרפה, הפנים נהיות רגועות.
ואז קרה משהו שלא קרה לי שנים. הגוף שלה התחיל לרעוד בצורה שהצביעה על בכי הולך ומתקרב. חיבקתי אותה ושאלתי אם היא רוצה לבכות. היא אמרה שכן אבל שלא נעים לה להיות כל כך חלשה בפני.
כשעניתי שכאן היא יכולה להיות כל מה שהיא רוצה הדמעות ירדו והרטיבו את כיסוי העיניים. לא בכי של עצב. בכי של שחרור.
חיבקתי אותה כשהיא באוויר והורדתי אותה חזרה לקרקע לחיבוק ארוך נוסף.
לאחר הסשן נשארנו ביחד מחובקים והיא הסבירה מה היה הרקע לבקש את הסשן וממה היא רצתה לשחרר.
וזה היה מקסים.
המשך יבוא?