לפני זמן רב (ולפני שחלקכם נולדתם), לפני המצאת המדפסות והמחשבים, אם רציתם לשלוח מסמך למישהו, הייתם משתמשים במכונת כתיבה. רק שדברים היו מסתבכים אם הייתם רוצים לשלוח מספר עותקים של המכתב למספר אנשים. זו הסיבה שהומצא נייר פחם. זה היה דף דק שהיה מונח בין שני דפי נייר ובצד אחד היה מרוח בדיו. בדרך זו, כאשר מקש מכונת הכתיבה היה פוגע בעמוד הראשון, היה נוצר העתק של אותה האות בעמוד השני. אמה-מה, הבעיה הייתה שכאשר הייתם צריכים יותר מעותק אחד, המכה המקורית הייתה מאבדת מהשפעתה והייתם מקבלים תוצאות חלשות יותר ויותר ככל שהייתם מכינים יותר עותקים.
זו הייתה המחשבה שלי כשראיתי כמה אנשים קושרים לאחרונה בחו"ל. זה לא שהם לא היו בקיאים בטכניקות קשירה. זה לא שהחבלים שלהם לא היו ממוקמים כראוי בכמה קשירות קלאסיות. אלא שהם היו העתקות פחם של מה שלימדו אותם מורים שכנראה נאמר להם לעשות את אותו הדבר בדיוק שוב ושוב באותו אופן ש"האדון" שלהם לימד אותם.
קצת ריחמתי עליהם. זה היה כמו להסתכל על אנשים שידעו את המילים של שיר אבל מעולם לא שמעו אותו.
אני חושב שהם היו אנשים נפלאים שחיפשו את החיבור הנכון עם חבלים, רק שהמורים שלהם לא יכלו או לא רצו להראות להם את הדרך.
כל קשר בין הכתוב מעלה ובין מורים שאולי אתם מכירים נעשה על אחריותכם בלבד.