אתמול, בפעם הראשונה, נקשרתי על במה בתוך מסיבה.
קושר מוכר מאוד פנה אליי, ואחרי דייט וונילי קצר שאל אם אני רוצה להופיע איתו.
"אבל מעולם לא נקשרנו," אמרתי לו. "איך אתה יודע איך אני בתור נקשרת?"
"את יודעת כמה נשים קשרתי וכמה הופעות עשיתי?" הוא ענה. לא היה לי מושג. מסתבר שהוא קושר מ-2010. אני מניחה שהרבה.
"אוקיי," הסכמתי, "אבל אני באה רק להופעה. אני לא הטיפוס שנשאר ער בלילה."
ביום שישי ב-23:00 הוא אסף אותי. נסענו למסיבה. בחוץ השתרך תור ענק, אבל אנחנו חתכנו ישר פנימה אל מאחורי הקלעים. במהלך השיחות שלנו לפני כן, משהו פתאום התחדד בי, הנטייה הזו שלי לבדס"מ. תמיד נמשכתי לכאב, תמיד נמשכתי לפערי כוחות. פעם הייתי בטוחה שזה יעבור לי. שאני רק צריכה להתבגר, שמתישהו אמצא גבר מתוק בגילי, נהיה שווי ערך ונעשה את כל הדברים הרגילים שזוגות עושים. אבל יש תהום בין קינק או פטיש, לבין בדס"מ כזהות שורשית. קשה לי להסביר את זה במילים, אבל מי שמרגיש את זה מבפנים, פשוט יודע. זה לא ״משהו שיעבור״.
היו שם עוד בנות שהתמתחו לקראת ההופעות שלהן. התרגשתי. הלכנו לעמוד מתחת לבמבוק התלוי, שהיה נמוך בצורה בולטת. המרחב סביבנו לא היה עמוס באנשים, והדיג'יי לא עצר את המוזיקה בשבילנו. היה הרבה רעש. זה הרגיש מוזר, אם אנחנו מופיעים, למה זה לא מרגיש כמו הופעה?
עצמתי עיניים כדי לא לראות. חשוב לי שיסתכלו עליי. כשאנשים לא מסתכלים, אני מרגישה בלתי נראית. כשאנשים לא מצלמים אותי, זה אפילו מעליב אותי. אבל ניסיתי לא לתת לאגו הזה להשתלט. רציתי להתרכז במה שקורה ביני לבינו בתוך החבלים, ולהבין שהמבטים שלהם הם רק תפאורה.
הוא עמד מאחוריי, לא נתן לי לראות אותו. התמסרתי מיד. יכולתי רק להרגיש את הנוכחות שלו. החבלים עברו על הגוף שלי וניסיתי לפענח אילו תחושות מתעוררות בי. המוזיקה החזקה שאבה ממני קשב, אבל המעברים של החבלים החזירו אותי פנימה. זו הייתה התלייה השנייה שלי מאז שעזבתי את הארץ לפני חצי שנה. פחדתי. פחדתי שלא אצליח להתמודד, שלא אעמוד בסף הכאב. אבל המסע שלי עם חבלים לימד אותי דבר אחד קריטי: תמיד לתקשר, ולא לפחד לאכזב.
קשה לתאר כאב של תלייה למי שלא היה שם. זה כאב מתמשך, מציק. הגוף ננעל במנחים שמזכירים לי שאני צריכה לעבוד על הגמישות שלי, ואי אפשר להזיז אפילו איבר אחד כדי להקל על הלחץ. האינסטינקט הטבעי של הגוף הוא לזוז, לחפש זווית נוחה, אבל כל תזוזה פשוט מכפילה את הכאב. אז לומדים לנשום. להזכיר לעצמי שאני הכנסתי את עצמי לתוך זה. לנשום, להרגיש, לשחרר. אני מרגישה את השרירים שלי קופצים, ופיזית, בכוח המחשבה, ממיסה אותם. אני מזכירה לעצמי שאני סומכת. סומכת עליו, וסומכת על עצמי.
הכאב הופך לפעמים לסכין חדה, ולפעמים הוא סתם יורד לדרגה של רעש רקע. תוך כדי, הוא נוגע בי, מלטף. מדי פעם הוא מחפש את העיניים שלי. המבט הזה חשוב לי. בהתחלה הוא שאל אם לשים לי כיסוי עיניים, ואמרתי לא. אני רוצה להסתכל. אני רוצה להביט בעיניים פקוחות.
אחרי חצי שעה הוא הוריד אותי לקרקע.
"את נראית כאילו את מאוהבת," הוא אמר. צחקתי.
אבל מאחורי הצחוק הזה יש בי המון עצב. כשאת מגלה על עצמך משהו כל כך מהותי, אי אפשר באמת לחזור לאחור. אני מרגישה כל כך הרבה יותר שלמה כשאני נקשרת, כשאני מתמסרת. כשאני משחקת עם מישהו שרואה אותי ומבין אותי, בלי שאצטרך להסביר לו למה אני כזאת. כשזה קורה בצורה טבעית, כשאני יכולה לשחרר והוא פשוט יודע להוביל.
ומה שמעציב אותי הוא ההבנה שהקשרים האלה דורשים זמן ומחויבות. ובחיים שבחרתי לי, אני לא יכולה להתחייב ולא יכולה לתת את הזמן הזה. המשמעות היא ששוב ושוב אצטרך לוותר על החלק הזה שבי. לקבור אותו כשאני פוגשת אנשים וניליים שאין להם שום מושג על מה אני מדברת. להסביר להם את זה יהיה כמו לדבר לקיר. הם רואים רק ממד אחד, ולא יודעים איפה לגעת בי כדי להעיר את הממד השני.
ואני יודעת שאצטרך להתאבל על הפער הזה בכל פעם מחדש, עד שאשכח לגמרי ואז כבר לא יכאב לי. לפחות עד הפעם הבאה שאפגוש את האדם שיידע בדיוק איך לגעת בי.
תוספת שלי - אני לא יודע מה אתכם, אותי זה ריגש ברמות.