השלמות הנפשית שלנו, כך קראתי (Hogut), מבוססת על שלושה אלמנטים, שלפחות אחד חייב להתקיים:
השתקפות, אידאליזציה ותאימות.
אני לא הולכת לעשות פה סיכום מדעי של מאמר, רק מדברת מהגיגי ליבי שלי. וההתמקדות שלי היא על חבֵרוּת בין שתי נשים.
השתקפות - אני מסתכלת עלייך ורואה שם משהו ממני
אידאליזציה - אני מתבוננת עלייך כעל אידאל. לא תופס אצלי. אבל כן לימוד. אני רואה אצלך משהו שאפשר ללמוד ממך.
תאימות - יש לך ולי נושא משותף שמהווה את בסיס הקשר ביננו.
אנחנו זקוקים לאחד מהתנאים הללו, כדי לייצר בתוכנו "לכידות" פנימית, שנקרא לה "שלווה".
בין אם נמצא אותם בקשר אנושי או בפעילות אישית.
ואם אני מתייחסת לחבֵרוּת - הרי, לדעתי, אם מתקיים אחד מהתנאים האלו אז יש עניין אמיתי בחבֵרוּת.
התאמה - כן או לא?
גם בין שתי נשים חברות חייב להתקיים תנאי בסיסי של התאמה.
לפעמים מישהי נגיד מוצאת חן בעיניי בלי שאדע להסביר למה, ובא לי לבלות איתה, לשוחח, לשתות יחד בירה בים. זה תופס לתקופה מסויימת. בדרך כלל אחרי תקופת ההיכרות הראשונה מגיעים הריקושטים. אני קולטת ש - כל מה שאני אומרת לא מקובל עליה,
& אני מעצבנת אותה, כי אני לא יודעת להיות "פוליטיקלי קורקט",
& כל אמירה שלי נחשדת, רחמנא ליצלן, ברצון לכפות את עמדתי עליה,
אני מסיקה מכך שאין פה השתקפות, בוודאי שאין אידאליזציה וגם לא תאימות.
והנה הקטע - אכפת לי ממנה, והאכפתיות הזו מאוסה בעיניה וגם זה קורה.
בחירה
בשונה מחברות ילדות שלא בחרתי, אלא הגרלתי כילדה, הרי שחברות בגיל מבוגר היא עניין של בחירה.
בשונה מקשר שבין אמא לבת, שבו כמה שהבת שלי תאכיל אותי חצץ, אני נשארת, לא משנה מה, כי אני אמא שלה, ואני אחכה גם שנים שנוכל להגיע לקשר -
הרי שחברה חדשה אפילו יקרה מאד לליבי, איננה הבת שלי. לא בא לי להרגיש גסת רוח, או טפשה או לא מספיק פתוחה בדעותיי, כי זה נוגד את העקרון של "השתקפות", "אידאליזציה", ו"תאימות".
מה שאני כן יכולה לומר בלב נקי שאכפת לי ממנה.
ואני דווקא די נבונה ורגישה, גם לה אבל גם רגישה לעצמי.
אם פעם היא תחפש מה כן במקום לחפש למה לא, אז לי מספיק אכפת ממנה, ואני לא עושה חשבונות, ולא אגיד "כמה זמן עבר!"
שחררתי את הכדור. הוא בידיים שלה.
רק משחררת קיטור...... פפפפפפפ