Winds of Change

כשכל מעט הבלוגים הנעקבים שלי כבר לא פרסמו פוסטים שבועיים ויותר, סימן שלא רק אני התרחקתי מפה.

לא?

כשהגוף שלך בוגד בך, כולם דואגים.

במיוחד אלו שמסתבר שהם הקרובים ביותר.

גם אני שהיתה קרובה וכבר לא - דואגת. אין לי זכות לדאוג ובכל זאת. אתה מדאיג אותי, יקר.

הנפש שלי בגדה בי. התהפכה עלי. הקוצים שלי מופנים פנימה וגם החוצה, ליתר ביטחון.

ואת זה אף אחד לא רואה. אולי רק הקרוב אלי ביותר, אללה ירחמו ⁦♥️⁩

ואתה אפילו לא שואל לשלומי, שהיית פעם קרוב. כי את הנפש לא רואים, כלומר, אם לא מסתכלים בעיניים.

העולם הישן שב ומשתלט.

קראתי משפט טפשי "אין משמעות ללא אהבה", איזה שטויות! 

החיים, ילדים, עבודה, משימות. עולם מלא משמעות.

אלא שכיום הבנתי. 

אפשר להתעייף מהעבודה

לשנוא משימות

ולילדים יש כבר חיים מלאים לעצמם.

ובלי אהבה

יש בור בנשמה.

שטויות, כמובן, כי את האהבה לא רואים. אלו הפרפרים שיתעופפו שם

או שלא.

אי אפשר לצפות לשלמות, אמרתי לה.

כן, אמרה, מכירה. אבל החצי השני הוא שכן אפשר לבחור מה כן רוצים בצלחת האחת הקטנה שאני מגישה לעולם ומקבלת ממנו.

יש המון דברים שאני אפריורית דוחה מהצלחת. אני מרוכזת בכל הנגטיב. לא טפשים, לא גסים, לא שתלטנים, לא כאלה ובטח שלא ...כאלה.

ומה כן? מה הכרחי שיהיה בצלחת שלי?

ואז אני מבינה שאצלי בצלחת חסרה מנה טעימה במיוחד,

ואותה אני הולכת לקטוף 

בשדות זרים.

צהריים, היא ואני, כשהתקדמתי לשולחן ראיתי אותה שקועה בפלאפון.

אני יודעת להקשיב. היא יודעת לטחון עד דק מצבים, וורבאלית. אני מכירה לעומק את הבעותיה.

אחרי שעה ארוכה היא מתנערת ושואלת "מה איתך?"

דקות אחר כך, דבריי מזכירים לה שוב את עצמה, והיא "מגיבה" לדבריי במונולוג ארוך. לופ אינסופי, שבו היא קיימת, ורק היא. 

התעייפתי.

האם זו סוף חברותנו? 

האם חבר.ה היא מראה ששמים מול העיניים, כך שאת רואה רק את עצמך? 

אולי זו רק תקופה קשה?

תהיות על חברות.

חבל ארץ מהסרטים,

אני אטייל בו בשדה צהוב ואשמע פעמונים, אשתה יין איטלקי אדום,

ואעשה אותו לפיקניק בצהריים, לטבילת ערב בבריכה, ולמסאג' מפנק בערב.

רק איטלקי אמיתי, עיניים שחורות וגוף חטוב. רק בטוסקנה.

לא להציע לי הצעות בבקשה.

השלמות הנפשית שלנו, כך קראתי (Hogut), מבוססת על שלושה אלמנטים, שלפחות אחד חייב להתקיים:
השתקפות, אידאליזציה ותאימות.
אני לא הולכת לעשות פה סיכום מדעי של מאמר, רק מדברת מהגיגי ליבי שלי. וההתמקדות שלי היא על חבֵרוּת בין שתי נשים.

השתקפות - אני מסתכלת עלייך ורואה שם משהו ממני
אידאליזציה - אני מתבוננת עלייך כעל אידאל. לא תופס אצלי. אבל כן לימוד. אני רואה אצלך משהו שאפשר ללמוד ממך.
תאימות - יש לך ולי נושא משותף שמהווה את בסיס הקשר ביננו.

אנחנו זקוקים לאחד מהתנאים הללו, כדי לייצר בתוכנו "לכידות" פנימית, שנקרא לה "שלווה".

בין אם נמצא אותם בקשר אנושי או בפעילות אישית.
ואם אני מתייחסת לחבֵרוּת - הרי, לדעתי, אם מתקיים אחד מהתנאים האלו אז יש עניין אמיתי בחבֵרוּת.

התאמה - כן או לא?
גם בין שתי נשים חברות חייב להתקיים תנאי בסיסי של התאמה.
לפעמים מישהי נגיד מוצאת חן בעיניי בלי שאדע להסביר למה, ובא לי לבלות איתה, לשוחח, לשתות יחד בירה בים. זה תופס לתקופה מסויימת. בדרך כלל אחרי תקופת ההיכרות הראשונה מגיעים הריקושטים. אני קולטת ש - כל מה שאני אומרת לא מקובל עליה,
& אני מעצבנת אותה, כי אני לא יודעת להיות "פוליטיקלי קורקט",
& כל אמירה שלי נחשדת, רחמנא ליצלן, ברצון לכפות את עמדתי עליה,
אני מסיקה מכך שאין פה השתקפות, בוודאי שאין אידאליזציה וגם לא תאימות.
והנה הקטע - אכפת לי ממנה, והאכפתיות הזו מאוסה בעיניה וגם זה קורה.

בחירה
בשונה מחברות ילדות שלא בחרתי, אלא הגרלתי כילדה, הרי שחברות בגיל מבוגר היא עניין של בחירה.
בשונה מקשר שבין אמא לבת, שבו כמה שהבת שלי תאכיל אותי חצץ, אני נשארת, לא משנה מה, כי אני אמא שלה, ואני אחכה גם שנים שנוכל להגיע לקשר -
הרי שחברה חדשה אפילו יקרה מאד לליבי, איננה הבת שלי. לא בא לי להרגיש גסת רוח, או טפשה או לא מספיק פתוחה בדעותיי, כי זה נוגד את העקרון של "השתקפות", "אידאליזציה", ו"תאימות".

מה שאני כן יכולה לומר בלב נקי שאכפת לי ממנה.
ואני דווקא די נבונה ורגישה, גם לה אבל גם רגישה לעצמי.

אם פעם היא תחפש מה כן במקום לחפש למה לא, אז לי מספיק אכפת ממנה, ואני לא עושה חשבונות, ולא אגיד "כמה זמן עבר!"
שחררתי את הכדור. הוא בידיים שלה.

רק משחררת קיטור...... פפפפפפפ

מה...?

את שממוסגרת בהוויה מקובלת משפחתית וחברתית. מה פורץ לך מחוץ לתחום המוכר?

את שהחברה סביבך קיבעה אותה באופן קל-לבליעה -

כמו קפסולה חברתית

ישות תרבותית מוכרת לעייפה?

את שנראית סבירה, לעיתים יפה, לא משוגעת,

מי את, ומה את רוצה, לכל הרוחות?

אני רוצה לצחוק,

רוצה לחוש מאושרת

רוצה סטיקר של פרפר צרוב על הלב

יכולה הכל. רק לא יודעת איך.

את,

שפרחייך נקטפו 

כמעט באקראי,

את -

שלמרות הכל ממשיכה לפרוח

בליבלוב בוהק

חריף מתוק

מלאת ריחות וטעמים וצבעים

כמטבח כורדי משובח,

את.

את.

מי יאסוף את פרחייך 

להריח, להתענג, להעריץ?

מי?

אלא את.

שליטה - מקבלים (לא לוקחים) כך אומרים כל הזמן.

הנשלטת, נאמר, היא זו שנותנת את השליטה עליה לשולט.

היא בוחנת מיהו זה שראוי, שתשוקתה היא אליו.

הכוח בשלב זה הוא בידי הנשלט-ת.

איך אפשר לוותר על הישארות בשלב המתוק הזה? מי באמת יהיה ראוי לכוח שנשלט-ת תעניק לו עליה ותוותר עליו?

;-)