הרבה זמן שלא נפגשתי מפה.
חמש שש שנים בערך.
לא רק מפה,מכל המרחב הוירטואלי די התנתקתי.
אני שם,אבל לא שם.
בקושי נכנס.
התכתבויות קצרות מאוד , אם בכלל.
אני לא מנסה לעניין או להרשים,לפעמים להיפך, וככה אני סוגר את זה די מהר. ביני לביני אני יודע שעדיף לי שזה לא יצליח.
כשמתחילים לחיות במציאות,זה פתאום נראה כמו ירידה גדולה ברמה. ומי שעשה את השינוי,בטח מבין אותי.
תמיד חשבתי,אולי רציתי, לכתוב יומן חיים, אבל הזמן חיים שהוא מצריך, הוריד אותי מזה. הבלוג פה ,באפיזודות קצרות , קצת משלים.
פנתה אליי פה מישהי השבוע. רוב הפניות מבחורות פה הן בצאט,ואני בדרך כלל לא מספיק לראות בכלל, עד שהצאט מתאפס.היא שלחה הודעה ,אז ראיתי.
האמת שאהבתי. משהו במה שהיא כתבה הרגיש טוב.כנראה שהייתי שמח לפגוש מישהי כמוה במציאות. מישהי ללמוד איתה כימיה,בין סשן לסשן.
למרות שהיא צעירה מאוד,וקצת מוזר לי שבחורות צעירות כאלה פעילות פה,ובאמת מנסות להכיר מפה.
דיברנו קצת, ושוב ניסיתי לא לעניין כל כך. זה האינסטינקט שלי כרגע.
היא אמרה שהרבה מבוגרים כותבים לה ,ושהיא די מאוכזבת .
קצת הצטערתי בשבילה.
"את צעירה ובועטת, מה לעזאזל את מחפשת פה ?", חשבתי לעצמי.
אם היא היתה בקטע של מבוגרים,עוד הייתי מבין...
צאי לעולם ילדה,
רואים שם יותר,
מרגישים שם יותר .
הזמן שהיא (ואחרות כמוה) משקיעה על לקרוא הודעות לא רלוונטיות, עלול עוד ליצור בה נגטיביות,
נגטיביות שתופנה כלפי האדם הלא נכון ,בסופו של דבר.
היא כתבה לי שכל אחד יוצר את המציאות שלו.
באמת היא היתה רוצה מציאות וירטואלית כדרך ראשית ?
אני מניח שלא.
צרי את שלך,ילדה. בדרך החיה !
את המבוגרים אני עוד מבין. אם מראה לא יתפוס אותה , אולי המילים כן ,הם יגידו. והם צודקים.
מי שיודע להשתמש במילים נכונה, יכול לסובב את כולם.
צאו לעולם,ילדות. יש שם אור לפעמים.
את המסך השחור תשאירו לאחרים.
מעניין מתי תהיה הפעם הבאה שאני אפגש דרך מסך...