הקיץ הגיע. חזרתי לשעות המאוחרות. קצת יותר נעים .
פחות אנשים.וקצת יותר ספייס לזוז.
הוא התאמן לידי איזה שעה וחצי.ראיתי אותו כבר כמה פעמים פה. פנים חתומות.
מראה הייטקיסטי משהו.
הוא סיים והלך,ואז חזר בריצה. שכח את הגומיה שלו על המתח.
"כמה גומיות כבר שכחת פה?" חייכתי ואמרתי לו.
לפי התגובה הוא כנראה לא שמע את מה שאמרתי לו.
הוא הוריד את האוזניות,חייך ,ואמר לי:
"בסוף...
אני רוצה להיות כמוך"
הוא חזר על המשפט הזה שוב, והלך.
מישהי עברה אחר כך,באה לקחת את האופניים שקשרה ממול.
"אני עדי",היא אומרת לי. "התאמנתי פה מוקדם יותר,
שאלתי את נתי עליך :
איפה הבחור עם החיוך הגדול ? הוא כבר לא בא לרקוד? "
"הוא בטח יבוא בחצות" ,הוא אמר לי .
צחקנו.
"הקדמתי קצת".
זה הזכיר לי את עידו.
פעם הגעתי לאיזה פארק שהיה מאמן בו.מקום שאני לא הולך אליו יותר מדי,ויצאה תקופה שהייתי בא לשם.
ראה אותי מתאמן. אמר שאני מכניס אווירה שמחה למקום.
לא ראיתי אותו כל כך מאז.
בחורף-אביב האחרון,חזרתי לראות אותו יותר,באזור הים,מקום שאני נמצא בו די הרבה.
צהריים אחד ,הוא ראה אותי ,והצטרף.
הוא בן 26-8,כמדומני. נראה טוב, אפילו טוב מאוד .
שאל מאיפה השמחת חיים.
דיברנו קצת.
הוא קם ,להמשיך הלאה,עשה כמה צעדים,ואז הסתובב, ואמר לי:
"כשאני אהיה גדול...אני רוצה להיות אתה"