ירושלמים הם אחרים, אבל גם הם מסוגלים להפתיע לפעמים.
אז החשק לעולם הזה חזר לי אחרי תקופה ארוכה בה הזדיינתי בצורה סטנדרטית: ג'וינט של לפני, אני מעליו מתחככת בו ולא נהנית במיוחד, מורידים בגדים, שוב מתחככת מעליו... שוב לא נהנית... יורדת לו קצת, מזדיינים ואני למעלה (נהנית אבל אני פאקינג לא בכושר בשביל להיות כל הכך הרבה זמן למעלה), הוא מעלי (ייאיי), דוגי (ייאיי), מעלי שוב, גומר, אני לא. ג'וינט של אחרי. נרדם, מתעורר אחרי חצי שעה והולך.
אבל יש הפתעות בחיים. הוא היה מקסים והוא היה מחרמן. מאוד. הרבה זמן לא הצליחו ככה לחרמן אותי... אז משבר ה"אני לא גומרת" הגיע לקיצו ואפילו השפרצתי בקטנה. והצלחתי להרגיש יפה וראויה לכל הטוב הזה לכמה רגעים. עכשיו אני צריכה להסתיר את הציצי שלי כי הוא מלא בשטפי דם.
אני מנסה לאהוב את עצמי
לפעמים אני חושבת שזה לא מגיע לי
לפעמים אני רוצה לפגוע בעצמי
לפעמים אני מרגישה ילדה קטנה ואני רוצה לבכות ושיפרקו אותי במכות כי.... כי ככה אני רוצה.
אני אוהבת להסתכל בעיניים כי זה משפיל אותי
אני אוהבת כשלוחשים לי באוזן
אני אוהבת כשחונקים אותי
אני לא אוהבת התקפי חרדה
אני לא אוהבת התקפי חרדה בכלל
אני לא אוהבת כשפתאום איזה מילה או משפט מזכירים לי משהו אחר בכלל ואז קשה לי לנשום ואני לא יכולה להמשיך יותר כי אני מרגישה כמו פעם.
מגיע לי לאהוב את עצמי.
אני מפחדת שבניגוד לפעם אני כבר לא מסוגלת להתאהב.
